הרבה פתיחות חלפו בראשי במהלך השבוע לפוסט הזה. אולם, לא תארתי לעצמי שהפתיחה תראה כך:
ככל הנראה, הלידה תתרחש בימים הקרובים. אולי כבר קרתה עד לרגע שמי מכם י/תקרא את זה.
אנחנו בשבוע 32+4. אתמול הבוקר התחיל בהודעה משמחת על תוצאות בדיקות תקינות, אך פחות מחצי שעה לאחר מכן קיבלנו הודעה חדשה, לפיה הפונדקאית שלנו חוזרת לבית החולים בעקבות ירידת מים. לאחר פרק זמן מסוים שאני שואפת חמצן רק מליבי, שהרגיש כמו נצח, נמסר לנו שהרופאה שחררה את הפונדקאית הביתה לאחר שקבעה כי איבדה כמות מים קטנה שלא מצריכה סיום הריון, ועכשיו היא תהיה במעקב. נשמתי חלקית, כי בתוך תוכי כבר הבנתי לאן זה הולך. אז כדי לא לאפשר לעצמי ליפול לתחתית שכבר קראה לי ממש חזק מלמטה, לקחתי את ליבונת ויצאנו למקום היחיד שאפשר לצאת אליו בימים אלו, הסופר. אבל הפעם היה זה סופר ממש גדול שכל מה שלא מצאתי כאן עד עכשיו, נמצא שם. חגיגה אמיתית. כמעט הצלחתי להתנתק לחלוטין מהבוקר. כמעט.
לאחר זמן האיכות המשותף בסופר (באמת, לא סתם), שבנו עתירות תיקי בד ומרוצות הביתה, והמשכנו להעביר את אחר הצהריים בנעימים. בלילה אפי סיפר לליבי סיפור בוידאו, נשארתי איתה במיטה עד שנרדמה ויצאתי לסלון להתקשר לאפי, לגל, לירדן. בנוהל. רק שאפי בינתיים הספיק להתעדכן ממנהלת החברה שהפונדקאית שלנו בדרכה חזרה לבית החולים, בעקבות המשך ירידת מים. הרופאה אמרה שככל הנראה, הלידה תתרחש בימים הקרובים. בינתיים היא תהיה בהשגחה ותקבל את התרופות הרלוונטיות לקראת לידה, בתקווה להצליח למשוך עוד יום, יומיים, או שאולי יקרה נס.
שלום וברוכים השבים לך רכבת הרים. לא התגעגענו. מיליון מחשבות מתרוצצות בראש, דאגות, סימני שאלה שלא באמת ישתנו לנקודה ונסיון בכל הכח לשמר את האופטימיות. דיברנו עם הרופאים של איתן, שהיו ועודם חלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים עכשיו. הם אומרים שמדובר בשבוע יציב, בטח כשהערכת המשקל שלו היא 2 קילו, ושהם באמת אופטימיים. "אל תכנסו למקומות שהייתם בהם פעם, זה סיפור אחר עכשיו, עם סיכוי ממש טוב להצליח", אמר אחד מהם. השנייה כבר אמרה שהיתה מגיעה אילו יכלה, ושתהיה בקשר עם הרופאים בבית החולים כאן. מדהים איזה קשרים נפלאים עם אנשים אדירים ורמי מעלה השאיר ילדון אחד פצפון, שאמנם נפרד מאיתנו לפני 4 שנים, אך לגמרי נשאר.
אז מה על הפרק… לידה, טיסה שבתקווה תצא בימים הקרובים ותביא את אפי אלינו, נסיון להפעיל את כל העולם ואשתו בבקשה לאפשר לאפי לא להיות מבודד במהלך שבועיים כי אני צריכה שמישהו יהיה עם ליבי בזמן שאנהל מלחמה עם בית החולים כדי להכנס לשהות עם התינוק הקטן שלי בפגייה (כבר נאמר לנו שזה לא הולך להיות פשוט, אם בכלל), והרבה הרבה ליבי. כי היא הכח, היא הדלק, היא החמצן, היא האור והלב והשמש והירח והיא רק ילדה וחייבים לשמור עליה ועל שמחת החיים שלה בכל התקופה הזאת, שהלוואי, אוי הלוואי שלא תהיה ארוכה.
באשר אליי, אני בסדר. באמת. אני כבר יודעת להיות חזקה בסיטואציות האלה. אני אפילו באמת מצליחה להאמין שיהיה לי תינוק בריא, חזק ואיתן. רק מקווה שלא אצטרך להקים אוהל בכניסה לבית החולים כדי להיות הכי קרובה אליו (כי אם זה מה שצריך, זה מה שאעשה), ושאוכל ללוות אותו עד שחרורו המשמח. מקווה שהפוסט הבא יכתב עם חיוך.
תחזיקו אצבעות..