אז עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה (והראשונה) שכתבתי כאן. וגם עברו לא מעט עניינים מאז. כי היקום/ אלוהים/ you name it דואג שלא ישעמם לי בחיים. גם לא לאפי, וכתוצאה מכך, גם לא לליבי. שזה כבר באמת, איך לומר, חרא.
אני לא אכנס לעומקם של כל העניינים שהיו, רק אקבץ את כולם לתוך הכותרת: הפלות, הריון מחוץ לרחם, מחשבה על פרישה ומפה לשם, פונדקאות.
אז באופן מאוד מפתיע מבחינתי, נתתי הסכמתי לתחילתו של תהליך פונדקאות (אך ורק כי הבנתי, או אולי יותר נכון, אפי הבין שאי אפשר עוד להתעלם מהסיכון שחל עליי בכל אחד מאבדני ההריון שלי, ושמלבדו עצמו שצריך, ואני מקווה שעוד רוצה אותי כבת זוג, ליבי חייבת אמא). אז התחלנו תהליך, הורמונים, שאיבת ביציות, תרומתו האישית של אפי, הפריה חוץ גופית, מציאת פונדקאית, "החזרה" של העוברים אליה והופס, תאומים! קצת לאחר מכן, נותר אחד שעובד. ביקור משפחתי בגאורגיה, קצת טיולים, קצת מפגשים עם הפונדקאית, בדיקה- זה בן (רק אציין שמלבד ליבי, כולם היו בניי… וכולם יודעים כיצד זה נגמר. רק אומרת). ממשיכים הלאה, בדיקות תקינות, שגרה שגורמת לנו לחשוב שיש סיכוי שאשכרה קורה כאן משהו טוב, ובום, קורונה. התקפי חרדה קשים מהמחשבה שאולי לא יהיו טיסות ביוני (מועד הלידה 22/6/20, אני אגב, עתידה להיות בת 37 בדיוק ביום הזה. רק אומרת), הגאורגים מבחינתם סגרו גבולות והציעו ברוב טוב ליבם שאת תינוקות הפונדקאות שיוולדו, ימסרו לבית מלון שיוקדש לכך עם מטפלות. סרט אימה. טלפון אחד מחברת הפונדקאות שמבשרת לנו שהפונדקאית בעלת סוג דם שלילי וככל הנראה, ע"פ הערכים המצביעים על בעייתיות מסוימת, סוג הדם של העובר שלי חיובי. אולי אולי זה עלול להביא ללידה מוקדמת. אולי. צמד מילים שלא חלמתי בסיוטים שלי שישוב עוד לחיינו. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שליבי צריכה אמא ולכן לא קופצת מהחלון. מגיע תאריך הולדתו של איתן שלי (זוכרים? התינוק שהיה לי? ההוא מהפוסט הקודם?), אני מפרה את הנחיות הסגר ויוצאת להניח לו זר על קברו (ושמישהו יגיד לי שזה לא חיוני!) יחד עם ירדן שהפכה להיות אחד ממקורות האור הגדולים בחיי, ואז פתאום, בדיוק באותו היום, טלפון מחברת הפונדקאות- קיבלתם אישור כניסה מיוחד לגאורגיה! הטיסה כנראה תהיה ב18/4. מה? יאוו!! מה עושים?? ואז יום לאחר מכן הודעה מתוך קבוצה חדשה שצורפתי אליה- אתם יוצאים לגאורגיה בטיסה מיוחדת ביום שישי 10/4. עוד פאקינג 3 ימים! בכי בלתי פוסק של התרגשות, ובעיקר של מועקה גדולה של פרידה זמנית מאפי.
אז נחתנו אתמול בגאורגיה, בתוך דירה מאוד גאורגית, בעיר העתיקה של טבליסי, עם כל האווירה והריחות של עיר עתיקה. יש לנו שכנים ישראלים שמצפים ללידת תאומים לידי, והתחייבות של ליבי ושלי לבידוד מוחלט במשך שבועיים. ערכתי רשימה של מצרכים לקנייה בסופר, הנהג שהסיע אותנו לדירה עשה זאת בשבילנו (כאמור, אנחנו בבידוד) וחזר עם רוב הדברים, ויש לנו לא מעט דברים שצריכות להשלים בחסדם של אנשים טובים שיעתרו לעשות זאת עבור שתי מבודדות ואבודות שכמותנו.
הבוקר התעוררתי מוקדם, ליבי ישנה ממש עמוק ולא שמעה שקמתי והתהלכתי בדירה (שזה ממש לא אופייני לה). שתיתי קפה, התחלתי לכתוב, ליבי התעוררה ואמרה לי (לאחר לילה של הרבה בכי) את המשפט המקסים שרק היא יכולה להגיד: "את יודעת, הודיתי בלב שלי לאח שלי. לא איתן, אח שלי שעומד להגיע. כי הוא דאג לי לחופשה". חיבקתי אותה, שמנו את השיר "פאוץ'" של נועה קירל והתחלנו לרקוד.
מה אני אגיד לכם, לא קל. מתאפקת בכל הכח לא להגיד- אמאלה איזה קשוח זה מה לעזאזל חשבתי שעשיתי?!? ולפעמים בא לי שמישהו ילחץ refresh על החיים שלי, והתהייה לגבי ההשלכות של כל הדבר הזה על ליבי לא עוזבת… ועברנו יום מאוד לא פשוט אתמול, היו לא מעט דמעות והמון געגוע. אבל הי, זו אני שתמיד מחנכת את חניכיי היקרים שבכל מצב עלינו להבין שזה המצב ואיתו ננצח. וכידוע, המחנך הטוב ביותר הוא זה שמהווה מודלינג אמיתי למשנתו. אז הנני מתמודדת עם החרא, ואין לי שום תכנון אחר מלבד לנצח אותו.