אף פעם לא החשבתי את עצמי לבנאדם של מילים. לא כי לא היו לי מילים, פשוט תמיד העדפתי לשמור אותן לעצמי. גם כשהצטברו להן עוד ועוד מילים במגירה השארתי אותן שם, כי אני הרי ״לא בנאדם של מילים״ אז הן נשארו לשבת בחושך, לבד. מדי פעם כשהמגירה נפתחה כדי להכניס מילים נוספות לתוכה, לרגע אחד הן ניסו לפרוץ החוצה, להשתחרר מהדממה שנגזרה עליהן, לצעוק בקול גדול שהן כאן. רק שהן לא היו מספיק זריזות, או שאולי לא היה להן מספיק אומץ והן רק ספגו מעט מאור השמש שחדר למגירה, נשמו מעט מהחמצן והריחו את ריח החופש ואז, באותה מהירות בה נפתחה המגירה כך היא נסגרה. אני יכולה להשבע שמדי פעם יכולתי לשמוע מילה או שתיים מנסות לארגן הפגנה ולהתסיס את שאר המילים, פעם תפסתי על חם כמה מילים שמנסות להסתנן החוצה דרך חור המנעול ובתוך תוכי דווקא רציתי שהן יצליחו ויצאו לחופשי, אבל הרגשתי שעוד לא הגיע הזמן שלהן.
אז מה יש בהן, המילים שכל כך מאיים עליי?
אולי זה הכח שיש להן, אולי החשש מהחשיפה דוחף אותן עמוק פנימה, אולי הנוכחות שלהן היא זו שגורמת לי לאי נוחות, או אולי זאת הרשמיות והמחוייבות שמתלווה אליהן, הרי אם זה כתוב אי אפשר להתעלם מזה, זה שם. אולי המחשבה על דיוקן של המילים מערערת אותי, ואולי פשוט התרגלתי לשתוק.
ובכל זאת עכשיו אני יושבת ושטף כתיבה פורץ ממני כפוסט ראשון שמנסה להסביר ולצפות את הבאות. מנסה לדמיין את פתיחת המגירה (מטאפורית כמובן) ואת המילים הרבות והמבולבלות שמחכות באי סדר מוחלט ותוהות מתי יגיע תורן לצאת לעולם.
על ההחלטה, התזמון וכל היתר אכתוב בפעם הבאה…
בתמונה: שאריות מהחיים
