בשנת 1993 נחתו בניו יורק זוג צעיר מחיפה עם שני ילדים קטנים וכלב, בלי תאריך חזרה ידוע מראש, ורק מטרה ידועה אחת: הפוסט דוקטורט שלו. הם התגוררו במוטל בשבוע הראשון תוך כדי חיפוש דירה, ונעזרו באוניברסיטה לריהוט הבית. לא היו אז טלפונים חכמים, או שיחות וידאו, בקושי היו מחשבים אז. הדרכים היחידות לתקשר עם הארץ היו בשיחת טלפון שעלתה יותר מדי, או במכתב שהגיע אחרי כמה שבועות.
כדי שהמשפחה תוכל לראות את הילדים גדלים, הם קנו מצלמת וידאו ושלחו להם קלטות עם קטעים קצרים שצילמו בבית, בגנים, בטיולים ובכל מקום שמצאו לנכון לתעד את החיים החדשים מעבר לים. גם כשנולדה עוד תינוקת למשפחה, הדרך היחידה לראות אותה הייתה בתמונות שנשלחו בדואר ובקלטות הוידאו.
שנתיים וחצי העבירו כך עד שחזרו לארץ בהחלטה שזה המקום לחיות בו. עם ביקור אחד בארץ, וביקור אחד של אמא שלה ואחיותיה בכל התקופה, כי לא היה כל כך זול לטוס אז…
כעבור 27 שנים, ב-2020, מצאתי את עצמי עושה את מה שהוריי עשו כבר לפני – עם תינוקת ובן זוג שהחליט ללכת בעקבות החלום וללמוד את התואר השני באוסטרליה. הפעם כבר יש שיחות וידאו, יש מיילים, הטיסות אמנם ארוכות עדיין, אבל לא יקרות כמו פעם. ועם כל זה – לא פשוט להיות רחוקים.
לפני שעזבנו שאלו אותי הרבה אנשים אם אני לא מפחדת או חוששת להיות רחוקה ובלי עזרה, וכל פעם מחדש חשבתי על ההורים שלי אז – כמה אומץ הם היו צריכים בשביל לעשות את הצעד הזה של לעבור לחו״ל, ועוד עם שני ילדים וכלב! וכמה זה שונה היום והרבה יותר קל ונגיש. אז כן, תמיד יש חשש מדרך חדשה, במיוחד כשהיא כל כך רחוקה מהבית, אבל ההורים שלי כבר הוכיחו לי שזה אפשרי בתנאים הרבה יותר קשים, ובסוף – זה שווה הכל.
