הערב השני במרוקו, שולפת את הלפ טופ בלובי של הריאד המרוקאי שהתארחנו בו ויושבת לערוך את התמונות מהיום המטורף שעבר עלינו בחופשת הכושר של אקטיב. לידי קצת תמרים, אגוזים וצ'אי מרוקאי שקניתי בסופר אתמול. פותחת את המייל, להתעדכן אחרי כל הזמן הזה בלי ויפי, ורואה הודעה שטרם נפתחה "מזל טוב! בהמשך לשיחתנו הטלפונית, אני שמחה לאשר את קבלתך לבית הספר לשיווק דיגיטלי של לאומי וסלונה…" וסיכום של מה שנאמר כביכול בשיחה. אני כבר שלושה ימים לא בארץ, אף אחד לא דיבר איתי בטלפון ו… מה זה משנה? אני בפנים!
מעולם לא נלחמתי בטחנות רוח כדי להגיע לשום מקום. מעולם לא נכנסתי עם הראש בקיר כדי להשיג משהו שאני רוצה. לא וויתרתי, אלא לקחתי צעד אחורה וחיפשתי דרך טובה יותר להגיע אל המקום הזה, או להשיג את הדבר הזה שנמצא שם מאחורי הקיר. כך קרה, שבמהלך החיים קיבלתי תמיד את מה שרציתי – אבל לא בזמן שרציתי אותו, אלא בזמן שהייתי צריכה אותו.
כששאלו אותי “מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?” אף פעם לא ידעתי לענות. חשבתי לעצמי “מה, אני צריכה עכשיו לבחור דבר אחד שאני רוצה להיות לכל החיים?”. בדיעבד השאלה הזאת, כשמופנית כלפי ילדים היא נוראית. היא מקבעת אותם והם כל החיים מסתובבים בהרגשה שזה לא בסדר שהם עדיין לא יודעים.
אותי החיים כיוונו לעסוק בשני תחומים שסבבו אותי תמיד: צילום וספורט. לא הלכתי ללמוד אף אחד מהם – כי הרגיש לי נכון ללמוד תקשורת חזותית. היום אני יודעת שזו הייתה אחת ההחלטות היותר נכונות שעשיתי בחיים, כי זה נתן לי כל כך הרבה כלים שהביאו אותי לאיפה שאני נמצאת היום. בזכות הגישה הזאת, שכנראה קיבלתי מההורים שלי, הבנתי מהר מאוד ששכירה אני לא אהיה, ולא אלך לעבוד במשרד פרסום, או בטלוויזיה כמו שחשבתי. ומצאתי את עצמי בגיל 26 אחרי תואר ראשון, עם עסק משלי, חוזרת לצפון, וזהו. מאיפה מתחילים?
אני אוטוטו בת 30 והעסק שלי היום כבר בן כמעט 4. בשלוש שנים הראשונות התנהלתי לבד, שאבתי חיזוקים ועצות מהסביבה והכל עבד טוב, אבל הרגשתי שאני עדיין סגורה בסביבה הקרובה אלי, וחיפשתי את המשהו הזה מבחוץ, את ההכרויות, את שיתופי הפעולה, את הלמידה. שלחתי את לחמי לכיוון סלונה, ושכחתי מזה – אין לי מה להפסיד. אחרי המפגש הראשון של בית הספר לשיווק דיגיטלי, יחד עם עוד 50 נשים מרתקות – כל אחת בתחומה, אין לי ספק שכרגע, אני בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון.