זהו…..
זה נגמר…..
אין יותר למה לצפות פעמיים בשבוע.
שום תוכנית טלוויזיה שתבוא במקום, לא תוכל לתפוס את מקומם של ששת הזוגות ב"חתונה ממבט ראשון".
פעמיים בשבוע התיישבתי מול הטלוויזיה עם חבילת ממחטות נייר והתמסרתי למערבולת הרגשות שאנשים צעירים אלה העבירו לי דרך המסך.
אני מאוד אוהבת להציץ לחייהם של אנשים אחרים, לחיות לרגע את חייהם, להזדהות איתם בכול מובן.
כך מצאתי את עצמי בוכה בגלל דקלה, צוחקת עם צוקית, מתבודדת עם דודו, מרחמת על לירן, כועסת על אורטל, מתנשקת עם כל מי שהתנשק, כואבת את הקושי של שירי אבל בעיקר מתאהבת עם בת-אל ויוגב.
כמה קל להאמין שהרגעים הקסומים האלה של ראשית האהבה יישארו לנצח וכי החיים הוורודים מובטחים לעד. אני ממרום גילי וניסיון חיי יודעת את האמת ובכול זאת החזקתי חזק אצבעות להצלחת כולם, התאכזבתי מאלה שנפרדו ואני ממש אבל ממש סקרנית לדעת מה יהיה העתיד של כולם.
רוצה להמשיך ולהציץ דרך חלון חייהם.
אני מעריצה כל אחד מהם על האומץ להיחשף בפני המצלמות, המשדרות את כל הקשיים וההתמודדויות, אני מעריצה את היכולת שלהם לעמוד בפרץ הביקורת של אנשים שלא מספיק אמיצים כדי לעשות צעד משמעותי שכזה, אבל מגיבים באלימות מילולית, מבלי להבין מה עובר על הצעירים האלה.
וכן, גם התאהבתי בשני הפסיכולוגים שהובילו את התוכנית ברגישות בחוכמה ובצורה מרתקת. הייתי מאוד שמחה לפגוש אותם ולנסות להבין איפה טעיתי ובמה הבחירה שלי הייתה שגוייה, מי באמת האדם איתו הייתי יכולה להישאר עד יומי האחרון, להזדקן יחד, בטוב, בתקשורת, בחברות, ובאהבה.
להתאהב זה הרגש היפה ביותר, האהבה מרוממת את הנפש, ממלאת את הלב בשמחה, משנה את המראה אבל היא גם המכאיב ביותר כאשר היא נגמרת.
תמיד טענתי שלשני הדברים החשובים ביותר, זוגיות והורות, אין בתי ספר ורק החיים מלמדים אותנו, אף פעם לא את הכול ותמיד באיחור.
הנה נראה לי שתוכנית ריאליטי זו, היא צעד ראשון לקראת בית ספר לזוגיות טובה.
לי זה כבר מאוחר, עבורי זו רק תוכנית טלוויזיה מעולה אבל אולי נכדי יזכו בפירותיו.
אני כבר מחכה לעונה השלישית.
