הכול התחיל בקריאה מפתה של "בואו נשחק מחבואים"………ואנחנו באנו.
היינו ילדות בנות עשר, משחקות בחצר הבית בן שלוש הקומות בו גרנו.
החצר הייתה מגרש המשחקים שלנו, חצר מוקפת דירות מכל ארבעת הכיוונים, גדולה, בטוחה אך אפשרויות המשחק בה היו מוגבלות. היה צריך לשמור על השקט, לא לשחק עם כדור כי הוא עלול לפגוע באחד החלונות, כך שנותרה לנו הבחירה בין קלאס, לקפיצה על חבל, לבין תופסת. לעתים רחוקות בחרנו במחבואים, למרות שמקומות המחבוא היו מועטים ומסובכים, בחדר המדרגות, במקלט בעליית הגג שבקומה השלישית או מאחורי פחי האשפה.
תוך כדי ספירה לאחור מעשר לאחד, התפזרנו לכל עבר וחיכינו שימצאו אותנו. אני התחבאתי מאחורי מעקה בחדר המדרגות, מעקה עשוי מפיתוחי ברזל בצורת פרחים ועלים, כנהוג בהונגריה. מקום מוצלח באופן יחסי וכך קרה שנשארתי היחידה מבין החברות שעדיין לא מצאו אותה. החלטתי לצאת ולנסות לרוץ לקיר, שעליו, שלוש נגיעות של כף היד, "אחד, שתיים, שלוש" היו מעניקות לי את התואר "מנצחת".
התרוממתי ולא שמתי לב שאני ממש צמודה לאחד העלים, עלי הברזל שבמעקה. נדקרתי, כאב חד פילח את רגלי וצעקה מפי גילתה את מקום המצאי.
הלך הניצחון.
לאחר זמן קצר הסתבר שכתוצאה מהפציעה אני צריכה לעבור ניתוח ברגל.
הימים היו ימי ניסיון ההפיכה בהונגריה, באוקטובר שנת 1956.
בתי החולים רוקנו מכל החולים שמצבם איפשר זאת, לטובת הפצועים מהקרבות שהיו צפויים להגיע לבית החולים. אני הייתי מקרה דחוף, לכן אושפזתי ונותחתי, הייתי מגובסת, מרותקת למיטה ושהיתי בבית החולים שלושה שבועות.
משחק תמים של ילדות הפך עבורי לסיוט.
אושפזתי בחדר של שש מיטות, לבד והורי לא הורשו לשהות איתי למעט בשעות הביקור.
רוב שעות היום נאלצתי להיות לבד, להתמודד עם הכאב ועם הפחד. מהחלונות ראיתי את השלג היורד ואת הברקים, מחוץ לבית החולים נשמעו יריות ורעמים ולא תמיד ידעתי להבחין בניהם. האחיות מאוד ניסו להתייחס אלי אבל זה לא היה פיצוי הולם להעדר אמא ואבא.
הורי והמשפחה שלי עשו מאמץ גדול כדי לרומם את מצב רוחי. הציפו אותי במתנות, דבר שלא היה מקובל במשפחתנו. מתנות ניתנו רק ביום הולדת וגם אז היו אלה בעיקר בגדים, אבל הפעם חרגו ממנהגם. את השעון הראשון בחיי קיבלתי מיד אחרי הניתוח ולא הייתה גאה ממני בעולם על כי זכיתי במתנה שכזאת.
שמונה חודשים אחרי האשפוז עלינו ארצה, ורק אז הבנתי עד כמה החוויה הזאת הייתה יוצאת דופן, עד כמה חוקי המשחק במשטר סובייטי אכזריים. אין הנחות, אין מצבים יוצאי דופן ואין רחמים.
אולי זה מחשל, אבל אותי זה הפחיד עוד הרבה זמן אחרי שהגעתי הביתה.
הודות לחוויית העלייה, המרחבים הפתוחים והחום האנושי של ארצנו, נפשי נרגעה ואת בצלקת מאותו אירוע אני נושאת רק על הרגל.
