את כועסת עליה? – שאלה המנחה.
כן מאוד – עניתי ללא היסוס.
אז תרביצי לה – הציעה לי.
שאני ארביץ לאמא שלי, לא בא בחשבון – עניתי נעלבת, ובליבי שאלתי מה היא חושבת לעצמה, זה הרי לא החינוך שקיבלתי בבית.
בחדר הייתה דממה, כולם צפו במתרחש וחיכו לצעד הבא שלי ואני רק בהיתי בכרית.
זה רק כרית לא באמת אמא שלי ניסיתי לשכנע את עצמי ללכת עם משחק התפקידים עד הסוף. הדקות חלפו, זו אחר זו ופתאום מצאתי את עצמי מכה בכרית ללא רחמים.
אחרי זה באו הבכי החרטה הבושה.
אחרי זה הלכו הכעסים התסכול וגם הפטרייה ברגל ממנה סבלתי מגיל חמש עשרה.
בגיל חמישים, חמש עשרה שנה אחר מותה, בפעם הראשונה הצלחתי לראות את אמא שלי במלוא תפארתה.
התמונה הראשונה שלה באלבום המשפחתי היא תמונת החתונה שלה, כאילו לפני, לא היו לה חיים. אולי המילה כאילו לא מתאימה, כי באמת החיים שלה לפני, לא היו ראויים לתמונות הנצחה.
למה לצלם ילדה עצובה שמגיל ארבע עשרה פרנסה את אמה וששת אחיה, כי האב נטש את משפחתו?
מה מעניין בצילום של נערה אומללה שבגיל שש עשרה חלתה במחלת מעיים קשה והייתה לנס רפואי בזכות היכולת שלה להתגבר ולהישאר בחיים, היא הונצחה בספרי הרפואה ומיותר היה לצלם אותה או את הצינורות שפצוע את גופה.
לאישה הצעירה שגידלה את שני אחיה הקטנים כאשר אמה נפטרה, לא היה כסף וזמן לתמונות.
אחר כך האמא שילדה תינוקת בין חומות הגטו ושם גם קברה אותה, והאמא שילדה אותי וכמעט מתה בלידה, לא מצאה צלם בסביבה.
למרות כל הסבל שנפל בחלקה, שיחק מזלה, הצליחה להקים משפחה מאושרת ואז בגיל קרוב לחמישים הייתה צריכה להשאיר הכול מאחור ולהתחיל חיים חדשים בארץ. עשר שנים מאוחר יותר איבדה את אבא שלי וכעבור שלוש עשרה שנים נוספות ליבה נדם לנצח בעודה לבד.
ואני שלא סופר לי, לא הבנתי ולא ידעתי את כל זה. הייתי כעוסה וממורמרת. הייתי עסוקה בחיבוק והפינוק שלא קיבלתי, לא הבנתי שהיא לא מסוגלת.
אני משתכלת על התמונה שלה, תמונה של אישה יפה ועצובה, הייתי רוצה שתקום לתחייה.
הייתי רוצה לחבק אותה ולקבל חיבוק ממנה, לשים את ראשי בחיקה, להגיד לה שאני מצטערת ואוהבת, הייתי רוצה שתשמח לראות את הילדים והנכדים שלי, הייתי רוצה לשמוע שהיא גאה בי, והייתי רוצה לראות אותה חווה ולו לרגע, אושר אמיתי.
הייתי רוצה לשמוע ממנה שלמרות הקושי הכול היה שווה.
