שבת בבוקר, בוקר בהגדרה של אנשים מן השורה, זה כבר בוקר אבל אצלי זה עוד אמצע הלילה.
אני מביטה מבעד לחלון, השמש עוד לא מאירה את היום, אפרורי ושקט בחוץ. אין ציוץ ציפורים, טיפוף רגליהם הקטנות של ילדי השכנים טרם נשמעים, כנראה עוד לא התעוררו.
למה אני ערה?
מאז יצאתי לפנסיה אני מפנקת את עצמי, ככל שזה מתאפשר, בשנת בוקר מאוחרת, וביקיצה טבעית.
אני הולכת לישון מאוחר מאוד, אחת, שתיים בלילה, אוהבת מאוד את השעות השקטות האלה בהם הכול חשוך בחוץ, שקט ורגוע.
מכוניות לא נוסעות, אנשים לא צועקים, ילדים לא בוכים, אין משימות שצריך להספיק, אין גננים שמפעילים מפוח, עבודות השיפוץ יוצאות להפסקה ואפילו הכלבים לא נובחים.
רק אני בעולם עם הביטחון המרגיע מאוד, שכל העולם סביבי יקום לתחייה בבוקר ואז לא אהיה לבד.
אמא שלי תמיד רצתה לחיות לבד על אי בודד, להתרחק מהרוע שבעולמנו, ואני אף פעם לא הצלחתי להזדהות עם הרצון הזה שלה. אולי אז עוד הייתי ילדה תמימה ולא הבנתי שיש רוע.
הבוקר כאשר התעוררתי הדלקתי את הטלוויזיה, דבר שאני לא נוהגת לעשות והחדשות הקשות היכו בפני. מיד נזכרתי באמא שלי והאי עליו חלמה. יכול להיות שהיום הייתי שוקלת להצטרף לחלומה.
מהר מאוד כיביתי את הטלוויזיה, אין לי שום יכולת להשפיע על מה שקורה, ולכן אני מעדיפה לא לראות ולא לשמוע. קצת כמו בת יענה, טומנת את ראשי בחול. זאת הדרך שלי להישאר שפויה בעולמנו המאוד לא שפוי.
לישון כבר לא יכולתי, קמתי עשיתי כוס קפה ויצאתי לשתות אותו בגינה.
השמש כבר מאירה במלוא עוצמתה, הציפורים כבר מצייצות, גם הם התעוררו ליום חדש.
הגינה הירוקה ועץ הלימון המלא בפרי שעוד לא הבשיל, השרו עלי רוגע והזכירו לי כי העולם יפה.
אשב לי בכייף עם הקפה שלי ואחלום על קוסם שיופיע ויישנה את נפשם של האנשים לטוב, אולי יכניס לליבם איזה שבב של שלום ואהבה, יעלים את המלחמות והכאב ועולמנו יהיה גם יפה וגם טוב.
נגמר לי הקפה ונגמרו האשליות.
