אף פעם לא הייתי ספורטאית ולא אהבתי ספורט אבל הריצה זכורה לי כחלק בלתי נפרד מעברי, כאילו כל חיי הייתי אצנית.
בבקרים רצתי להתארגן ולארגן את הילדים לפזר אותם במוסדות, רצתי לעבודה, רצתי מהעבודה לקניות ולאסוף אותם מהגנים, רצתי להגיש ארוחת צהריים כי הם היו נורא רעבים.
בנקודת זמן זו בדרך כלל נגמרה לי הסוללה והייתי זקוקה לטעינה.
בשעות הצהריים בין שלוש לארבע נהגתי להיעלם לשעת מנוחה בחדר השינה, והילדים המאולפים שלי ידעו שהמשך היותי אמא נחמדה תלוי בשעה גורלית זו.
פעם, אחד הבנים שלי שהיה אז בן שלוש או ארבע נכנס לחדר שינה הצמיד את פיו המתוק לאוזניי ולחש "אמא, אמא". למה אתה לוחש שאלתי? הוא אמר שיש לו משהו חשוב להגיד לי אבל הוא לא רוצה להעיר אותי!
בשעה ארבע, אחרי כוס קפה, המשכתי את מרוץ החיים. רצתי עם הילדים לחוגים לחברים ואז התחיל מרוץ הערב, ארוחת ערב מקלחות סיפור נשיקות וסוף סוף לילה טוב.
אבל הריצה לא נגמרה. בערב המסלול השתנה והתנהל בין מכונת הכביסה לסידור החדרים ומשם למטבח להכין ארוחת צהריים וסנדוויצ'ים למחרת.
בימים מעניינים יותר וזה קרה כמעט כל יום, עוד הגיעו חברים בערב ואז עליתי על מסלול האירוח, והתחיל מרוץ הגשת הכיבוד והארגון שאחרי.
לכל מרוץ היה את הכינוי, המרחק והקצב שלו, היו כאלה שאהבתי וכאלה שאהבתי פחות, העיקר שבכולם ניצחתי. כל יום בהיכנסי למיטה בשעות הקטנות של הלילה, יכולתי לפרגן לעצמי שינה טובה כי סיימתי את כל מסלולי הריצה בהצלחה. ישנתי כמו בול עץ, צוברת כוח למירוץ הבא.
הרגשתי אלופה, למרות שאף אחד לא הריע לי, אף פעם לא עמדתי על הפודיום ולא חיכו לי גביע, מדליה או זר פרחים בסוף המסלול.
כשצעירים הכול נראה אפשרי, עוד קצת להתאמץ נראה בר ביצוע ורק בגיל מבוגר יותר מתחילים להבין ולהרגיש את מחיר הריצה ופוגשים לראשונה את שברי המאמץ.
היום אני כבר לא רצה אבל עדיין עייפה מהמירוץ ההוא אז אני משתדלת לנוח הרבה ולאגור כוחות למנוחה של מחר.
יש יתרונות לגיל השלישי.
