אני כותבת לך אחרי שנים רבות, שנים של געגוע, שנים של חיים שלמים.
אני כותבת לך מעולם אחר בו כל דבר שונה מהזיכרון שמחבר אותי אליך.
אני זוכרת אותך, ילדה קטנה יפה ומאושרת, מוקפת משפחה אוהבת, זוכרת אותך שמחה וחסרת דאגה. בעיקר אני זוכרת אותך עם אבא שהיה שם תמיד לצידך ובשבילך, היה שם עם חיוך גדול וחיבוק חם, עם יכולת להרגיע לנחם ולתמוך.
ילדים זקוקים לביטחון, מסגרת, שגרה וכל זה היה שם בשבילך.
האם ידעת עד כמה החיים אז, היו טובים? נראה לי שלא כי הרי צריך לחוות את הקשה כדי להעריך את הקל.
אין כמו הילדות חסרת הדאגה אין כמו חומת המגן של תא משפחתי המקנה תחושת בטחון ואהבה.
חבל שלא ידעת להעריך את זה בזמן אמת, חבל שזה נקטע וחבל שהבנת היתרונות של הילדות באים לנו באיחור. הם מעוררים געגוע ותחושת פספוס.
אני מתגעגעת אליך עם הבובה הגדולה שלך בידיים, הסרט הלבן והגדול על ראשך, וסרט זהה על ראש הבובה ולמשחקים שלנו בחצר. את זוכרת שלא היית טובה בקפיצות עם חבל? לא יכולת להיות טובה כי היית עסוקה בלשמור על השמלה שלא תתלכלך…אבל התעקשת להשתתף.
אני רוצה לספר לך, שזה לא השתנה, גם היום אני לא אוהבת להתלכלך, שומרת על הבגדים, מעדיפה ניקיון ונוחות על פני מאמץ והרפתקאות.
חוץ מזה, הכול שונה היום. אני לא יודעת מתי חל השינוי, כנראה בהדרגה עם הזמן, עם הגיל, הזדחל לתוך חיי, שינה את עולמי, מחק את תום ילדותי.
אני חיה בעולם אחר שונה בכל ובכל זאת דומה, דומה במהות כי את ואני אחד הם. לגיל לתקופה ולמקום תכתיבים משלהם, אבל בנפשי אני עדיין אותה ילדה קטנה. לפעמים שטותניקית, לפעמים בוכה, לפעמים מתפנקת ותמיד רוצה חיבוק ורוצה להיות נאהבת. מסכת הבגרות והרצינות מתבקעת ואת, הילדה הקטנה מציצה ומזכירה לי מי אני באמת.
את חיה וקיימת בתוכי, ולעולם תהיי חלק ממני.
