אופנה לא מדברת אלי.
אני אוהבת דברים יפים, נוחים, וכאשר שני התנאים אלה מתקיימים מבחינתי הכול בסדר.
מגיל צעיר, כנערה, אמא שלי שהייתה תופרת, תפרה לי את הבגדים משאריות של בדים שקנתה בגרושים. תמיד הייתי לבושה טוב, נראיתי יפה ומטופחת, אבל מותגים לא היו בארון שלי.
היא בחרה את שאריות הבדים מתוך המבחר שהיה בחנות, בלי שום קשר למה אני רציתי. הדוגמאות והצבעים היו רחוקים ממה שאהבתי.
היו צבעים שהוטל עליהם וטו:
על ירוק על כל גווניו חל איסור מוחלט כי זה הזכיר לה את מדי הנאצים, צהוב נפסל כי זה עשה אותי חיוורת, אדום היה רועש מידי, לבן לא בא בחשבון כי הוא מתלכלך מהר, כך שבדרך כלל נשארנו עם כחול ושחור שהיו מאוד פרקטיים ואלגנטיים לאישה מבוגרת, אבל להזכירכם אני הייתי נערה בת שש עשרה, שבע עשרה.
נעליים שעלו יותר מהגרושים שהוקצו למטרת לבוש נקנו רק פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה.
אלה כנראה הסיבות שבגללן בבגרותי פיתחתי אובססיה לנעלים בכול הצבעים עם תיקים תואמים, שרשראות ובעיקר עגילים. לאחר מות אמי התפרעתי לגמרי והתחלתי ללבוש בגדים בכול צבעי הקשת, צבעים עזים ושמחים, אדום, צהוב, כתום, ירוק, סגול, ורוד.
עם השנים נרגעתי, מגבלות תקציב וגיל הכתיבו את מה אני יכולה ללבוש או לנעול, אך אהבתי לעגילים נשארה איתנה עד היום. יש לי עגילים בכול צבע וצורה ואין מצב שאצא מהבית בלי עגילים, אפילו בבית לבדי אני עונדת עגילים, בלעדיהם אני מרגישה ערומה .
זה שיגעון קטן, רק שלי, לא מפריע לאף אחד, לא עולה הרבה כסף, אפילו נוח כי תמיד אפשר לפתור את מתנת יום ההולדת בזוג עגילים.
אז מה הבעיה?
אין בעיה, רק מישהו יכול להסביר לי איך נדבקתי בשטות הזאת?
