יום העצמאות בצעירותי התחיל בהתרגשות גדולה לקראת הבאות. זה היה ערב ובעקבותיו יום, שהיו חגיגה של עצמאות אישית. לא היה צריך לבלות עם ההורים. לא היה צריך לחזור מוקדם הביתה וגם קיבלתי דמי כיס לבזבוזים. אחרי יום זיכרון עצוב מלא כאב היה מגיע הערב, ערב יום העצמאות. כמו במטה קסם הוחלף העצב בשמחה, השירים העצובים אופסנו עד לשנה הבאה והשמחה השתלטה על הכול.
בכל עיר נסגרו רחובות לתנועת כלי רכב והפכו למספר שעות למדרחוב.
הוקמו במות בידור, עליהן הופיעו להקות ריקודים ומקהלות של ילדי העיר, ללא זמרים מפורסמים בעשרות אלפי שקלים, דוכני אוכל ושתיה צצו כפטריות אחרי הגשם, מכרו פלאפל, נקניקיה בלחמנייה, שתיה, שערות סבתא, גלידה ותירס. כולם יצאו לרחובות עם הילדים, מצוידים בדגלונים משרוקיות קפיציות מחרישות אוזניים שעם כל נשיפה הן מזנקות לפרצוף בלי התראה, ופטישים מפלסטיק שלדפוק איתם על הראש היה חלק בלתי נפרד מחגיגות יום העצמאות. היום עושים אותם מתנפחים. זה לא מרעיש ולא כואב. הלך כל הכייף.
תזמורות נגנו שירים ישראלים ואנחנו החוגגים בין רגע הסתדרנו במעגלים ורקדנו הורה עד השעות הקטנות של הלילה.
שכנים לא התלוננו על הרעש, לא הזמינו משטרה ולא שפכו עלינו מים. כולם לקחו חלק באירוע.
למחרת התקיים המצעד הצבאי המרשים של צה"ל. בשנה בה התקיים המצעד בחיפה כבר בחמש בבוקר יצאנו לרחוב לתפוס מקום טוב ממנו נוכל לראות, לנפנף, לחוות את ההתרגשות ולהרגיש את הגאווה. תמיד ריחמתי על החיילים שצעדו בסדר מופתי שעות רבות ועל ראשם שמש קופחת.
היו גם מצעדי מחולות של להקות רקדנים שהתעופפו עם תלבושות ססגוניות בהתעלמות מוחלטת מהחום והעייפות.
כן, כן, היו גם פיקניקים ובשר על האש, אבל הם היו הדבר השולי, הם היו הדבר שאחרי ולא הבילוי במקום.
היה משהו הרבה יותר פטריוטי, הרבה יותר שמח, עם תחושה חזקה מאוד של ביחד. יכול להיות שזה נראה לי טוב יותר כי זיכרונות ילדות הם תמיד יותר…
המדינה התבגרה, איבדה את תמימותה, ולמרות שביום יום יש לי הרבה חגיגות עצמאות אישיות שממלאות אותי גאווה, אני מתגעגעת לאותן חגיגות עצמאות פשטות ולאותה שמחה תמימה שהלכו לעולמם.
