היום עשיתי משהו שחששתי ממנו הרבה זמן. פעמים רבות רציתי אך נמנעתי לעשות בגלל ההשלכות. מה יקרה אם אכשל ולא אעשה כמו שצריך? מה יקרה אם אחרי כל ההשקעה, לא יהיה שינוי או אפילו יהיה גרוע יותר. פחדתי לקחת סיכון ולהיות חשופה לאכזבה של עצמי מעצמי.
אבל היום עשיתי את זה. כנראה הקורונה הזאת התחילה להשפיע גם עלי.
היום סתמתי חריצים במטבח עם אקדח סיליקון. כן, זה הכל. זה כל הסיפור. כולם עושים את זה. זה כל כך פשוט. אז ממה עשיתי כזה ביג דייל?
את האמת זו בדיוק התגובה שאני מגיבה פעמים כה רבות כלפי אנשים אחרים. מה אתם עושים כזה ביג דייל מהכל, יא מפונקים? תעשו! כי אם צריך – אז עושים! מכני, סכמטי ושכלתני. הכל ברור ופשוט. בלי אמוציות. עד שזה מגיע לסתימת חורים עם סיליקון במטבח. פתאום שם אני חווה קושי אמיתי. כי הידיים לא חזקות כמו פעם, כי הגב מתחיל לכאוב אחרי 3 דקות של עבודת כתפיים וכו' וכו'.
פתאום כל השכל נעלם ואני מבינה ששפטתי אחרים קשה מדי, קר מדי ואולי אפילו אכזרי מדי.
מסתבר שבחיים יכול להיות כזה מצב שקשה. וזה בסדר גם אם קשה. אני בסדר גם אם קשה לי. אז מה שלאחרים זה קל, אני לא הם והם לא אני.
אז מה אם אני יכולה גם וגם וגם ואחרים מתלוננים אחרי שנייה על מה שאני אוכלת בלי מלח לארוחת בוקר. אז מה? האם זה אומר שאני יותר טובה מהם או שהם יותר עדינים או עצלנים ממני? לא. זה בסדר אם קשה.
זה בסדר להתלונן ולחשוש מהקושי. כי קושי שמתעלמים ממנו הופך להר חרדות שאחר כך כמעט ובלתי ניתן לגשת אליו.
היום עשיתי משהו שחששתי ממנו הרבה זמן. היום נתתי לעצמי את הקרדיט שזה בסדר שקשה לי. היום הסתכלתי לקושי בעיניים והבנתי שחצי מהדרך כבר מאחורי. למי בכלל אכפת אם יהיו גושי סיליקון בגודל של כדור טניס על השיש, העיקר שלא פחדתי להיות לא במיטבי ולא פחדתי להיכשל.
ואתם יודעים מה? מבחינתי הצלחתי.