יש איזו חצי שניה בין הרגע שאנשים קולטים את הפנים שלי לבין הרגע שבו הם קולטים את הבטן, ויש איזו הפתעה קלה, משעשעת על הפנים שלהם: רגע, פה היו אמורים להיות מותניים! או: אה, יש פה עוד מישהו? ואז הם לרוב נחמדים, מפנים לי עוד קצת מקום במעלית, מזמינים אותי לעקוף אותם בתור. בחדר אוכל במלון שהייתי בו מישהו הגיש לי מיץ תפוזים שסחט לעצמו. ובא לי לומר להם, רגע, אבל זה בכלל לא שלי, ואז אני נזכרת שאת ההיריון בהחלט אני זו שעוברת ומחייכת ואומרת תודה רבה.
אתמול נכנסתי לחודש השמיני. גוגל כבר מציע מטרנה וחיתולים, ואני חושבת לי שאולי אין אלגוריתם מורכב מספיק כדי לכוון פרסומות מתאימות לפונדקאיות. והאלגוריתם של הנפש, הוא דווקא מכוון היטב לזה שלא יהיה לי תינוק בסוף (ואני רואה את הפרסומות הללו ואומרת, תודה לאל שלא), ובהתאם ההיריון נחווה אחרת.
כשזוג מחליט שהוא רוצה ילד, ההיריון הוא לא "ההחלטה": ההחלטה היא הילד. אבל כשפונדקאית מחליטה ללדת ילד למישהו אחר, ההחלטה שהיא קיבלה היא "להיות בהיריון". וברגע שזו ההחלטה, היא עולה לבחינה בכל בחילה, עם כל צרבת או עייפות. קצת קשה להסביר, אבל יש משהו פחות הוליסטי בחוויה הזו, היא לא ממש מתכנסת לשום דבר: כל מחיר מחושב בנפרד. ובשום שלב לא הייתי קרובה אפילו להתחרט, ועדיין, אני מתבוננת בהיריון כמו מהצד.
ההיריונות הקודמים זכורים לי כקלים, וזה קשור כנראה גם לאיזו הסתכלות וורודה שלי, אבל גם לזה שהיה לי ברור לגמרי שאני רוצה ילדים ומה שנדרש בדרך נדרש, כולל היריונות (וכולל גם למשל להיות איתם באוגוסט בחופש, אלוהים שישמור). וההיריון הזה, לא חושבת שאובייקטיבית הוא שונה, ובכל זאת אני שואלת את עצמי איך ייזכר לי. וגם הפונדקאות הוא משהו שאני רוצה, לא ההיריון אלא המעשה, ובכל זאת זה אחרת.
השבוע פגשנו עובדת הסוציאלית שהסבירה לנו את הפרוצדורה סביב הלידה. מסתבר שהתינוקת תיוולד בלי הורים. תוך כמה שעות תגיע גברת עובדת סוציאלית ותיקח עליה אפוטרופסות זמנית, ובהמשך בתהליך משפטי ישיגו דנה ודן צו הורות. איזה היגיון יש בזה? שאלתי את גברת עובדת סוציאלית. למה לא להסדיר את צו ההורות מראש, ושהילדה תיוולד עם הורים? מי זכאי לקבל עליה החלטות רפואיות אם צריך בשעות שאחרי הלידה? אני לא אהיה אמא שלה, גם לא לרגע, ולמה שאת תהיי, לתינוקת שנולדת להורים שרוצים אותה בכל ליבם…? לעובדת סוציאלית לא היו תשובות כמובן, היא רק ממלאת את תפקידה, אבל ההתנהלות הזו לא סבירה בעיני. הסטטוס המשפטי חייב לשקף את זה המהותי, לפיו כבר עכשיו, כשהילדה היא עובר, היא של דנה ודן. אני רק נושאת אותה.
לפני כמה שבועות פגשתי מישהו שהתרגש נורא מהפונדקאות, ואמר לי, זה ממש כמו תרומת איברים. לא אהבתי את ההשוואה. אמרתי לו, אבל אני לא נותנת את הגוף שלי לאף אחד, וחשבתי לי, מתרומת איברים בקלות אפשר להסיק על מכירת איברים או גרוע מכך, על מכירת תינוקות, ואני מתכווצת ומתגוננת מול הטענה הזו בלי הפסקה (בעיקר מול זרים באינטרנט, ועדיין). אחר כך גיליתי שהוא עצמו תרם איברים כחלק מסיפור משפחתי נוגע ללב, ומיד הפרשנות שלי לאמירה שלו השתנתה. אז לא תרומת איברים, אבל הנה, תרומת היריון. התינוקת לא שלי, אבל הבחילות, הצרבות, הקילוגרמים הנוספים, הכבדות, העור הנמתח ושאר המתנות – הן כולן שלי. אז בטח אדוני, אשמח לשבת, תודה שקמת.
