בן או בת?
סיפרתי כבר שהיה משהו לא מאמין בתחילת ההיריון מצד דנה ודן. פחד לשמוח מוקדם מידי, פחד שהבדיקה משקרת, שמשהו יהיה לא תקין, לחשוב שאשכרה עומד לצאת להם כאן ילד מהתהליך הזה. אני חושבת שרגע השינוי היה בסקירה הראשונה.
הרופא החדש שלנו עבר בסבלנות על אברי הגוף, ציין את הלב, המוח, הגפיים, שמתפתחים כולם למופת. דנה היתה על קוצים. "אפשר לראות אם זה בן או בת?" שאלה.
"אפשר לראות. שאומר לכם?"
דנה כמעט ולא נשמה. "כן! כן!"
"אז יש לכם ילדה חמודה", בישר הרופא, ודנה קפצה וצעקה, אל עבר דן ואלינו, יש לנו ילדה, יש לנו ילדה! אני חייבת לספר לאחותי, ולחברות, יש לנו ילדה! וברגע הזה העובר הזה הפך להיות הילדה של דנה ודן, ולא עוד אפשרות שאולי, איזו תקווה רחוקה. היא קיבלה בימים הבאים שם ונטוו עבורה עוד חלומות רבים.
דנה היתה מאושרת גם אם היה מדובר בבן, ובכל זאת בתקופה שלפני כן השאלה הזו העסיקה אותה לא מעט: בחלום אמר לה אביה שמדובר בבן, ובימים אחרים קמה דווקא בתחושה חזקה שזו בת, והעיקר שיהיה בריא, ושיהיה בכלל, אבל הלוואי שזו בת.
גם אני התעסקתי עם שאלת מין העובר ברחמי, אבל בתקופה מוקדמת הרבה יותר. יש לי שני בנים מושלמים בתכלית, ולא הייתי מחליפה אותם בשום דבר, אבל כשהריתי אותם קיוויתי גם לשמוע שמדובר בבת: ובשתי הפעמים דווחתי על בולבול וטיפונת התאכזבתי. ואם פתאום, חשבתי עוד כשהפונדקאות היתה רק רעיון, אם פתאום תהיה לי בבטן בת, אולי אקנא, אולי ארצה אותה לעצמי?
היקשרות
המחשבה הזו לא יכולה היתה לעבור לי בראש בהיריון עצמו, או בסקירת המערכות הזו. באותו זמן כבר הייתי במקום אחר לגמרי מבחינת היחס שלי לעובר: לא נקשרתי אליו באופן ששינה לי אם זה בן או בת, מעבר לרצון שלי שדנה ודן יקבלו את מה שרצו. אין לי מעט רגשות אמהיים שעלולים היו להתגבר אם מדובר היה בבת, אם היא זזה הרבה, אם היא מתוקה, אם ההיריון קשה. פונדקאיות מדברות על זה לפעמים כמו על בייביסיטר: הכניסו אלי עובר של זוג אחר ואני מנסה לשמור ולגדל אותו כמיטב יכולתי, אבל מחכה גם לרגע שבו אוכל להעביר אותו בבטחה להורים. זו אחת השאלות הראשונות ששואלים: את לא מפחדת להקשר? וחסרי הרגישות: איך את יכולה למסור את הילד שלך?
אז העוברית הזו לא היתה שלי בשום שלב כדי ש"אמסור" אותה. התודעה היא שונה בהיריון פונדקאות, החל מתחושת הבחילות וממשיך בתנועות, הכל מכוון ליצירת תינוקת עבור זוג אחר ונחווה אחרת בהתאם. עכשיו למשל ברור לי, שגם אפוטרופוסית של הילדה לא אסכים להיות, אם חלילה יהיה צורך: יש לה דודים וסבתות ולכל אחד מהם היא קרובה משפחתית יותר מאשר אלי.
ולא שאין היקשרות בכלל: יש היקשרות אחרת. עינב אשכול, שמלווה את תהליך הפונדקאית שלנו, מדברת לא פעם על היקשרות הפונדקאית אל הזוג ולהפך. ואכן, בשיחות בקהילת הפונדקאיות עולות התמודדויות רבות בנושא הזה, ורגשות מורכבים שנוגעים לרמת הקרבה עם הזוג המיועד, בתהליך עצמו ואחרי הלידה. האם השותפות הפלאית הזו תשאיר משהו? האם הם ימשיכו להתעניין בי ובתחושותי…?
לפני כמה זמן חלמתי חלום מוחשי מאוד. בחלום הייתי מיד אחרי הלידה, ונמלאתי פתאום חרדה מכך שהתהליך נגמר. דנה, דנה, צעקתי לה בחלום, אנחנו חייבות תכף ומיד לעשות עוד ילד!
וזו גם היקשרות: לתהליך עצמו הפעם, למשמעות שלו, שלי, בחודשים האלו. איזו נתינה גדולה, אומרים לי אנשים, וזה נכון, אבל לא פחות מזה אני מקבלת ומתמלאת. עבור זוג אחד אני כרגע האדם החשוב ביותר בעולם, בגופי אני נושאת בשורה. אני שומעת את מי שמדבר על נשים מוחלשות בהקשר של פונדקאות, אבל האמת היא שבתהליכים מוצלחים זה בדיוק ההפך: מדובר בחוויה מעצימה מאין כמותה, ואליה כבר בהחלט נקשרתי.