א. פרק ג' – פארק היורה ודינוזאורים אחרים
בינתיים,
אני מגיעה למסדרי בוקר פעמיים בשבוע ,יותר ממחצית הזמן מבוזבז על רישום שמות המתייצבים ,המסדר נראה כמו צעדה של הצבא האיטלקי ששתה לשוכרה .רס"ר בעל שפם אופייני משתלח במשתתפים .זה נראה לי כמו סצנה מהסרט הדקטטור הגדול של צ'אפלין .עצוב לי וקצת לבד להיות בבסיס שבמרכז . איריס כבר בקיבוץ , הבנים שהיו בקורס טייס נופו ופוזרו לבסיסים רחוקים ,טובי עברה ליחידת שדה ,טלי בחצרים ,גלית בטירונות (מדווחת על טירונות קלה עם שמש של חודש מרץ נעימה כל הטירונות חופשות חג ושבתות ) תוך כדי הליכה לאחרי פיזור המסדר ,אני מוצאת עצמי צועדת , אחרי צוות משרד ח"ן ,המשקית שהחזיקה בידה את הפתקאות עם שמות המשתתפות במסדר ,השליכה את כל הפתקים לפח אשפה תוך כדי פטפטת עם חברתה .אני רואה זאת ומיד מבינה מה הצעד הבא .הן רק רושמות העצלניות הקטנות אך למי מהן יש כוח להצליב נתונים ? פעמיים בשבוע ,בטח הן עושות זאת רבעונית ? אה הא !!!! מאותו יום אני כבר לא מגיעה למסדרי הבוקר .
בתורנות שמירה אני ממשיכה לישון בחדר מלא אבק ומחרחרת בכל פעם ,שעה לאחר השמירה אני כבר לא יכולה להוכיח שכך קרה .אני מחליטה שהמערכת הצבאית "רקובה" ועלי לדאוג לצדק לעצמי.
לתורנות מטבח , כך אני מגלה , לא נערכות ביקורות נוכחות בסיומה . אז כך זה מתרחש : הבנות מתייצבות לתורנות ,יש תמיד תפקידים נעימים יותר ונעימים פחות ,חלוקת אוכל בצלחות נחשב ליותר יוקרתי .לעומת זאת ,לפנות את השאריות לדלי שומני ולרוקן אותו בפח הגדול ,לא .
הבנות שמתחנחנות מקבלות תפקידים "יוקרתיים " ,אווזות טיפשות ,מפלרטטות עם הטבח וזוכות להתחשבות .
אני לא משחקת את המשחק הזה ,ומתנדבת בעקשנות לפנות את השאריות מהשולחנות עם דלי מגעיל ושומני .זה מרגיש מוזר קצת לטבח אבל הוא רושם את שמה של המטומטמת שרוצה כך.
אני ממלאה דלי ראשון ויוצאת החוצה לרוקן אותו בפח המרכזי שמאחורי המבנה ,חוזרת לחדר האוכל ושוב ממלאה את הדלי ,בפעם השלישית אני מרוקנת את הדלי ,משאירה אותו ליד הפח הגדול שבחוץ וממשיכה לדרכי .
לחופש נולדתי !
בתוך כל ההמולה של חדר האוכל ,בנות מתרוצצות ,חיילים ,אחראי חדר האוכל לא מכיר אישית אף חיילת בבסיס כה גדול ,כולנו דמויות מתחלפות ,מי בכלל ישים לב שחיילת אחת נעלמה ?
והוא ,כך שמתי לב ,"חותך הביתה" מיד אחרי ההגשה .חיילת אחת קטנה מחליטה לתת לעצמה הטבות ופטורים .
לימדתם אותי שיעור על תחמנות ? אין בעיה ..
ביום ראשון קורא לי לחדרו המפקד ושואל אותי אלה טיפשית על מתנה שקנה לאחת המאהבות שלו ,מה דעתי ומה אני אומרת על כך כ"אישה" ? אני פותחת את האריזה עליה פתקית אינטימית וגסה ומגלה שהוא קנה מספר פרלינים למאהבת התורנית ,בת השמונה עשרה וחצי מהמשרד הסמוך שבכלל עומדת להינשא.אני מאוד נבוכה מהבקשה להביע דעה ובאותו הרגע הוא מנסה לנשק אותי .אני מתיישרת וניצבת מולו .מגייסת את כל האסרטיביות שלי למרות גילי הצעיר והביישנות ,ופוצחת בנאום שמעמיד אותו במקומו .מבהירה לו מה הגבול .מודיעה לו שאני אתייחס למקרה הזה כחריג ושלא יחזור על עצמו, אוספת את חפצי ויוצאת הביתה בלי רשות.
אחריי המבול !
אני לא מבוהלת ,אני לא מפוחדת ואני מוכנה ל"התאבד" על עקרונותיי .
למחרת אני אומרת בוקר טוב ענייני ,וממשיכה כאילו מאום לא קרה .
באחד הימים אני נקראת למשרד ח"ן ,שיחה על הבקשה לשיבוץ מחדש ,הלוא הוא טופס 55 (יש בי כעס נורא על הסבל שאני עוברת בשמירה ,על קוצר הנשימה ,משרד ח"ן להשקפת עולמי הוא משרד מיותר שלא מגונן על חיילות ואני לא צריכה את עדת הקשקשניות הזו,אני אדאג כבר לעצמי לבד .חוץ מרוע לא קיבלתי מהן דבר וגם לא ביקשתי דבר)
אני יושבת אצל הקצינה ומספרת לה בצורה עניינית שאצלנו בבית מקובל לשרת ביחידות קרביות ,אפילו אימי שירתה בחטיבה 7 ,אחי גם הוא בשריון ואבי בהנדסה .בקשתי למעבר לבסיס אחר לא נובעת מחוסר מוטיבציה אלא …שאני לא מסתדרת עם אימי ואולי מוטב שאשרת בבסיס רחוק ,כאן אני לא תורמת מאום ומעבר לבסיס רחוק ,לחייל קרבי ,יועיל לי ויועיל לצבא .היא מתרשמת מאוד .
כעבור שבועיים הבקשה מאושרת .
סא"ל צ. מתרעם ועושה את מה שבדיוק חשבתי שיעשה ,הוא מתקשר לקצינת ח"ן ומודיע לה שאף אחד לא עשה בדיקה בביתי והוא דורש שמשקית ת"ש תבקר בביתי (הוא שוהה במחיצתי ומבין שהסיפור מצוץ מהאצבע ,אלא שלתוצאה כזו הוא לא ציפה ..הרי העמיד פנים כמו דוד טוב וחתם על בקשתי ואף הוסיף ואמר ושלא מחזיקים מישהו בניגוד לרצונו ).
דרגתה של קצינת הח"ן מקבילה לדרגתו ,התנגשות האגו לא מאחרת לבוא ,שיחת הטלפון הופכת לקולנית בסופה היא מודיעה לו שהוא לא יגיד לה מה לעשות ,והיא טורקת את הטלפון .הוא טורק ומקלל .
לי יש אישור לטופס טיולים ועזיבת הבסיס לעוד 30 יום.
במהלך הימים הללו הוא משמיע לי איומים שהוא ידאג לחבל לי בתוכנית ,יפעיל את כל הקשרים שלו בכדי שישלחו אותי לחור רחוק בארץ ,שאני אצטער על זה כל חיי . משרד ח"ן מעביר לי מסרים מידי כמה ימים שאוי לי אם אני אעז לוותר ! זה מתחיל לקבל מימדים שגדולים עלי ,שני הצדדים נלחמים קרב יוקרה ואני באמצע ….
הקצינים שעובדים איתי במחלקה הקטנה שלנו לא שומעים בהתחלה על המתרחש ,הם אוהבים אותי ומצטערים שאני לא רוצה להישאר ,אך מבינים ילדה בת שמונה ומאחלים לי בהצלחה .סרן כ. ביקש שאשאיר לו את כל השרבוטים שלי ,שתלויים על קיר שעם ,כי מיד אחרי לכתי הוא ימסגר אותם . כשסא"ל צ.היה בישיבה הם נכנסו עם קנקן קפה למשרדי ,כמו שעשינו תמיד ביום חמישי ונדהמים לשמוע מה מתרחש מאחורי הקלעים – אני שואלת אותם ? הייתכן ? האיומים שלו ראויים להתייחסות ? ומוטי אומר לי …אולי ,הוא קצת מאפיונר.
אני מתבוננת סביב ויודעת שבלחיצת כפתור אני יכולה להפסיק את הריב המטורף הזה בין סא"ל צ.וקצינת הח"ן הראשית .זה מתגלגל לי בראש.
באחד הערבים אני מצוננת ,ואולי עם קצת חום אך בלילה צריכה להתייצב לשמירה ,אני מחליטה ליטול אופטלגין כי זה מה שיש לרופא המרפאה .מעולם לא לקחתי משכך כאבים לפני כן ולשאלת הרופא אם אני רגישה אני עונה שאין לי מושג .אני נוטלת את האופטלגין ומתייצבת אצל הקצין התורן להודיע שאני יוצאת לסיור .הוא מתבונן בי ונחרד,מובילים אותי מיד עם אמבולנס מהרופא התורן לבית החולים ,אני נדרשת להתיישב על כסא גלגלים .אני לא מבינה בכלל על מה המהומה ,מה כבר קרה עכשיו שלא קורה לי בכל שמירה ? הרי אלרגיות זה שטויות ,יעבור תוך כמה שעות .
אני מגיעה לבית החולים איכלוב ,מזריקים לי מידית אדרנלין ועוד כמה דברים לא ברורים לאורך כל הדרך אני במבוכה ,ומסבירה שלא צריך לעשות עניין כזה גדול בסך הכל פריחה וחירחורים זה כלום ,נו באמת ! .
אמבולנס מחזיר אותי חזרה למרפאה בקריה ,כבר כמעט חצות ואני נרדמת לעשרים שעות . אני מתעוררת בערב שלמחרת ,לא מבינה היכן אני נמצאת .בבוקר משחררים אותי הביתה עם גימלים וזה כבר סופשבוע .
אני חושבת טוב טוב במהלך השבת ,נכנסת לצ. ומודיעה לו שהוא ילדותי ושאני מחצית מגילו אך יותר בוגרת ממנו .ושעשיתי חושבים (ולא בגלל שאני מפחדת ממנו ) אשאר במרכז ואירשם ללימודים .אחר אני ניגשת למשרד ח"ן ,מודיעה לקצינה שאני נסוגה מבקשתי ,למרות שזו זכותי ,כי אני מפחדת שאנזק בגלל מה שזה הפך להיות .היא שולחת לעברי "תבוסתנית" !
כעבור שלושה חודשים יש ביקורת אכ"א ,אני נשפטת על היעדרות מתורנות מטבח .זו עברה ראשונה וזה מסתכם בנזיפה.(אני מחשבת במהירות בראשי שעוד 3 חודשים זה יהיה קנס ,אחר כך ריתוק ואני כבר אסתדר,או שאקבל דרגה או שהפריץ ימות וכך אני עושה .כמו שעון שויצרי הכל קורה בדיוק כפי שתיארתי לעצמי )
מידי שבוע אני מוזמנת למרפאת אלרגיה וריאה באיכילוב,לטסטים ולבדיקות רגישות שונות רופא המחלקה שמח שאני מוכנה להגיע כל שבוע ולפצל את הבדיקות ,ולא מתלוננת ולא מבקשת לרכז הכל באותו יום (כמו שאר המוזמנים שמתלוננים על הפסד ימי עבודה) כל כך נוחה ..
בשבילי זה יום שלם של חופשה שאני נוטלת לעצמי על ביקור רצרצר של פחות משעה במחלקה .אני מקבלת אישור שהייתי במרפאה . המזכירה לא מציינת שעה .היא רושמת יום בדיקות .אני מכוונת את הבדיקה שתמיד תהיה ביום שלאחר השמירה ,מסיימת את ענייני מוקדם ונוסעת הביתה לישון טוב .ולפעמים אני סתם מבלה לי ביום חופש מתוק .
אני מתאהבת בקצין צעיר ממחלקה אחרת (כמו כולן ,איזה נוכל …) לפעמים אנחנו מתגנבים בסודיות גמורה ,לבית המשפט הסמוך וצופים במערכת הצדק ,שוכבים לנו בשמש ברחבת המוזיאון ומאושרים .אני כל כך אדישה וחצופה עד שאני מרשה לעצמי לעבור בשערי הקריה עם מוקסינים אפורים תחת אפן של השוטרות הצבאיות שבגלל התדהמה לא מצליחות לקלוט !!
שאר הקצינים במחלקה מתגלים כאנשים כלבבי ויש לנו כבר הווי משלנו.כשאני חושבת מה כדאי לי ללמוד בעתיד מתקיים דיון סוער במשרדי ,כל אחד ממליץ לי על מקצועו .ורק שם-טוב שהוא גם צלם חובב טוען שעלי לפנות לאומנות ולא לוותר. מגיעות בנות חדשות למשרדים הסמוכים ,עם חלקן אני מוצאת שפה משותפת ונוצרות חברויות חדשות .בגלל שאצלי לא רבה העבודה אני קוראת המון ,והמשרד שלי הופך למוקד של חברה לאורך כל היום .סא"ל צ. אולי חשש ממני בהתחלה אבל למד את הגבולות ,הוא אמר שהוא לעולם לא יודה אם ישאלו רשמית אבל בסופו של דבר הקטנה ניצחה .
למדתי דבר או שניים על החיים (או שזה רק הצבא ?) אבל לא רשמתי לי שזה מודל נכון מחוץ לצבא ,זה שימש אותי להישרדות …במערכת קצת מוזרה .