אבא'לה, ארבע לפנות בוקר, אני סהרורית. מטיילת בין החדרים.
בלילה הקראתי לילדי, שיר ואלמוג את הספר "אין מקום שהוא רחוק מידי" של ריצ'ארד באך.
שיר נכדתך, דמעה, ואני דמעתי איתה.
אני חושבת שזאת המתנה הכי גדולה, להבין את משמעות הספר.
אבא'לה אני זועקת בעלטה.
אתה זוכר לפני 19 שנה לקחת אותי לבית חולים ליולדות הקיריה ללדת. נסעת כמו נהג מרוצים. רק שלא אלד ברכב.
את הבכי הראשון אתה ואמא שמעתם ולילות רבים ספרתם כוכבים לשיר.
בכיתה א לא עזבת את שיר.
הרבה במות עברת עם נכדתך, הרבה ריקודים, הרבה שמחה.
ברגעיך האחרונים אמרת לה שהיא כמו בתך.
והיום אבא'לה. היום אבא'לה אני אמורה להיות שמחה.
במקום זה דמעה מחפשת מקום לנוח ושיר תחליף חליפה.
רציתי לספר לך שהענקתי לשיר את הטבעת המיוחדת שהענקת לי בהיותך בין החיים.
את הטבעת שרק אני ראיתי.
את הטבעת שתגביה עכשיו אותה, תתן לה כוח להתעלות מעל הדאגות, ודרכה היא תראה את הזריחות.
את הטבעת שדרכה היא תבין שהדברים החשובים לאושר שלה הם אלה העשויים מאמת וכנות עם עצמה, ואינם דברים העשויים מפח ומזכוכית.
את הטבעת שלא ניתן לחוש ביד או לראות בעין.
בטוחה אני אבא'לה, ששיר תשתמש בה ביעילות.
עוד כמה רגעים, האזרחי יהפוך לצבאי ואצדיע לנכדתך.
עוד כמה רגעים נרקוד בלשכת הגיוס, עד הפעם הבאה.
עוד כמה רגעים אבא'לה.
תבוא?
"כולנו ניפגש עכשיו, בעתיד שנחפוץ בכך,
בתוככי חגיגה אמיתית אחת, שאיננה מסתיימת לעולם."
(תודה לריצ'ארד באך)
תודה לך שיר על הזכות הגדולה לגדל אותך.
[youtube oy6NvWeVruY nolink]
פייסבוק: hila liebesman
