אחד השיאים של אתמול היה מבחינתי לשבת בחדר האיפור של ערוץ הספורט, להתמסר לידיה המיומנות של דבורה חברתי משכבר הימים, לפני שהתראיינתי יחד עם בן זוגי לתוכנית "מגרש פתוח" עם טל ברמן ודניאלה סמרי על האלבום היוקרתי " מאה הגדולים בכדורגל הישראלי",
הפרויקט המשותף שאנחנו עובדים עליו עכשיו בפול פאואר. ( עוד חודש וקצת לגיוס. תיכנסו ללינק ותזמינו לכם אלבום. מתנה מרגשת לעצמכם!)
https://www.jumpstarter.co.il/projects/1004
,זה היה שיא מבחינתי כי להתראיין בתוכנית טלויזיה זה לא בדיוק משהו שקורה לי כל יום
("אמא שומעת, תפתחי תכף ערוץ הספורט תראי אם תזהי אותי", הייתה שיחת הטלפון שניהלתי דקה לפני שעלינו לאוויר).
וזה גם היה שיא כי הגעתי לשם אתמול יחד עם אביעד, האיש שלי, למקום שהוא בעצם הכי טריטוריה שלו. גם ספורט, גם טלוויזיה, עיתונאות, תקשורת, כדורגל
הכי בת זוגו
.וגם הכי לא
.באתי לקדם ולדבר על פרוייקט שהוא הכי שלי כמו שהוא גם הכי שלו. פרוייקט שלנו
.זה נגע בי כל כך אישית כי כל אתמול הייתי עסוקה בלראות את אותן נשים שמלוות גברים
נשים שנותנות יד. נשים תומכות. נשים שמעמידות פנים. שמלוות. מבליגות. חומלות. מסתירות. נשים שמוותרות על מה שבוער בתוכן למען האדמה שבוערת בחוץ. הרצון הזה לשמור על הבית, על הערכים, על הילדים, על הרווחה הכלכלית, על מה יגידו. הרצון הזה להיות קורבן או מלאך או סתם ההלם הזה שגורם להן לא לדעת מי הן ומה בדיוק צריך לקרות
גילה, אשתו של הקצב שאנס. האשה של אופק בוכריס ש"בעל בהסכמה" (מה זה בעצם לבעול בהסכמה? לא סגורה שהבנתי), הן רק דוגמא לכל כך הרבה נשים שותקות שכל חייהן נבעלות ונבהלות בהסכמה
נשים שמסתירות את הנפש הפנימית שלהן למען עולמו של הגבר שלהן. ההוא שנדמה להן שעל פיו ישק דבר. ההוא החזק. שמחזיק על עצמו את כלכלת הבית ורווחת המשפחה
הצורך הנשי הזה להיאחז, לשמור, לא לפרק
אני?
,זה היה שיא מבחינתי כי להתראיין בתוכנית טלויזיה זה לא בדיוק משהו שקורה לי כל יום
("אמא שומעת, תפתחי תכף ערוץ הספורט תראי אם תזהי אותי", הייתה שיחת הטלפון שניהלתי דקה לפני שעלינו לאוויר).
וזה גם היה שיא כי הגעתי לשם אתמול יחד עם אביעד, האיש שלי, למקום שהוא בעצם הכי טריטוריה שלו. גם ספורט, גם טלוויזיה, עיתונאות, תקשורת, כדורגל
הכי בת זוגו
.וגם הכי לא
.באתי לקדם ולדבר על פרוייקט שהוא הכי שלי כמו שהוא גם הכי שלו. פרוייקט שלנו
.זה נגע בי כל כך אישית כי כל אתמול הייתי עסוקה בלראות את אותן נשים שמלוות גברים
נשים שנותנות יד. נשים תומכות. נשים שמעמידות פנים. שמלוות. מבליגות. חומלות. מסתירות. נשים שמוותרות על מה שבוער בתוכן למען האדמה שבוערת בחוץ. הרצון הזה לשמור על הבית, על הערכים, על הילדים, על הרווחה הכלכלית, על מה יגידו. הרצון הזה להיות קורבן או מלאך או סתם ההלם הזה שגורם להן לא לדעת מי הן ומה בדיוק צריך לקרות
גילה, אשתו של הקצב שאנס. האשה של אופק בוכריס ש"בעל בהסכמה" (מה זה בעצם לבעול בהסכמה? לא סגורה שהבנתי), הן רק דוגמא לכל כך הרבה נשים שותקות שכל חייהן נבעלות ונבהלות בהסכמה
נשים שמסתירות את הנפש הפנימית שלהן למען עולמו של הגבר שלהן. ההוא שנדמה להן שעל פיו ישק דבר. ההוא החזק. שמחזיק על עצמו את כלכלת הבית ורווחת המשפחה
הצורך הנשי הזה להיאחז, לשמור, לא לפרק
אני?
ואני האחרונה ששופטת את אותן נשים
הייתי בעצמי נשואה 30 שנה. מכירה היטב את התחושה הנוחה הזאת להיות "אשתו של"
זוכרת איך זה מרגיש נעים ורגוע. זוכרת את טובות ההנאה ואת השקט שנילווה להן. זוכרת היטב את תחושת הלביאה ששומרת על הבית ועל הילדים.
במקרה שלי זה לא החזיק .
בסוף היום כבר הייתי חייבת לשמור ולהיות נאמנה לעצמי.
הבית היפה שלי באמת התפרק,
הילדים שלי עברו טלטלה קשה. עברתי שנים לא פשוטות בכלל ושילמתי מחיר כבד על הצורך למצוא את הכוח, הביטחון והשלווה בתוכי ולא מסביבי.
אבל היום אני כבר במקום אחר מול הילדים המופלאים שלי, מול האיש האהוב שאיתי, מול העולם ובעיקר מול עצמי.
תהיו טובות. לעצמכן.
הייתי בעצמי נשואה 30 שנה. מכירה היטב את התחושה הנוחה הזאת להיות "אשתו של"
זוכרת איך זה מרגיש נעים ורגוע. זוכרת את טובות ההנאה ואת השקט שנילווה להן. זוכרת היטב את תחושת הלביאה ששומרת על הבית ועל הילדים.
במקרה שלי זה לא החזיק .
בסוף היום כבר הייתי חייבת לשמור ולהיות נאמנה לעצמי.
הבית היפה שלי באמת התפרק,
הילדים שלי עברו טלטלה קשה. עברתי שנים לא פשוטות בכלל ושילמתי מחיר כבד על הצורך למצוא את הכוח, הביטחון והשלווה בתוכי ולא מסביבי.
אבל היום אני כבר במקום אחר מול הילדים המופלאים שלי, מול האיש האהוב שאיתי, מול העולם ובעיקר מול עצמי.
תהיו טובות. לעצמכן.