כמו השמש העתיד משתקף לי :
אני ילדה בת-14 זהו יום רגיל היה השעה הייתה 22.00 בלילה החלטתי לרדת למטה עם הכלב לטיול, כמו שנהגתי לעשות בכל ערב.
אני לוקחת את הרצועה וצועקת לכלבי "טיול" השמחה בבית הייתה אושר וריקודים שלו, כמו כל כלב הוא אהב כל כך לטייל.
אני יורדת למטה ופוגשת ילד מהשכבה שלי, אנחנו מדברים על המורה החדשה שהביאו לנו,על שיעורי הבית. בזמן שאנחנו מדברים נכנס בחור שאנני מכירה לבניין ונעלם לו.
אולי אורח של אחד השכנים, עוברות להן כ10 דקות ואני נפרדת לשלום מאותו הילד ומתחילה לעלות לביתי.
אני עולה קומה 1,וכאשר מגיעה לקומה ה2 אני רואה מולי את אותו הבחור שלא הבנתי לאן הלך, עומד מולי עירום וצועק זעקה שאינה מובנת לי.
לוקח לי זמן להבין מה קורה מולי, אני משחררת את כלבי והוא רץ לכיוון דלת ביתי.
אני מסתכלת על אותו הבחור ומבינה שמשהו פה לא בסדר.
אני נושמת חזק והדופק שלי באותו הרגע הגיע ל120 ובשנייה אחת כמו פרפר הצלחתי לברוח לו,ולעלות בריצה היסטרית הביתה.
אני מגיעה הביתה, הוריי מסתכלים עלי ומנסים להבין מה קרה לי.
אני מנסה להסדיר נשימה ולספר להם מה אשר ארע, ומתחילה לספר.
אחי שומע את אשר ארע ויורד למטה, וכשחוזר אומר שאין אף אחד בחדר המדרגות.
הוריי הזמנו משטרה, השוטרים מגיעים ואני מספרת להם את אשר היה, לפתע אחד השוטרים מתחיל לספר לי שיש בחור אוטיסט מבוגר שגר עם אמו, כי אין לה כסף לשים אותו בהוסטל והוא כבר עשה כמה מקרים פה באזור. ושיקול שלי האם ארצה להתלונן.
אני מסתכלת על אבי וחושבת לעצמי,אני כילדה שמתנדבת בגן של ילדים עם אוטיזם, לא מסוגלת להתלונן.
חושבת על אותה האם על הקשיים שיש לה אתו והלב נקרע.
אני מחייכת לשוטר ואומרת לו תודה העיקר שלא קרה לי כלום אני אוותר על התלונה.
הלילה בעיצומו והרעד שלי בגוף לא מפסיק, אני עוצמת את עיניי ורואה את בחור מולי,מנסה לנשום ואומרת תודה שלא קרה כלום.
איך השמיים כבר בגיל 14 רמזו לי משהו.
לקח לי זמן לעלות שוב לבדי במדרגות, שנים כשהייתי מגיעה הביתה הייתי צועקת לאחי או לאבי שיגיעו לחדר המדרגות.
כחודש לאחר המקרה קרה הרגע שממנו פחדתי וחששתי,
ראיתי את אותו הבחור עם אמו ברחוב הם הלכו יד ביד, היא החזיקה אותו בחוזקה פחדה לעזוב והוא במבט כעוס וללא חיוך.
אני עוברת לידם והלב שלי פשוט נשרף.
כואב לי על אמו כשרואים את כאבה העצום, ומאחלת לה רק כוחות להמשיך ולגדל אותו, ונשאר גם פחד והמון חשש מאותו המקרה.
עוברים כמעט 13 שנה מאז אותו המקרה,ואני מקבלת את אבחנת האוטיזם אצל שני ילדיי.
אני באותו הרגע נזכרת באותה האם שמחזיקה בחוזקה את הבחור
(בנה) ואני נושמת חזק.
נזכרת בפנים הכואבות שלה ואני נשרפת מבפנים.
אני מבינה שאותו מקרה מגיל 14 היה השקפה של עתיד חיי.
כיום אני אם-לשני ילדים עם אוטיזם.
גאה בעצמי -על ההחלטה שלי.
שולחת חיבוק כאם לשני ילדים מיוחדים
לאותה אם של הבחור.