אבל איך ידעת? איך ידעת? הוא חזר ושאל. השף הצעיר ישב מותש ונרגש בסוף יום העבודה. בידו האחת החזיק כוס יין ובשניה מעטפה. על השולחן היה מונח עיתון נפוץ, פתוח בכתבת ביקורת אוהדת. דנה, המלצרית, ישבה מולו בחיוך רחב.
הכל התחיל כמה שבועות קודם לכן. אל המסעדה נכנסו ארבעה, ישבו בשולחן שליד החלון ואכלו מנות ראשונות. דנה, התרוצצה בין השולחנות מנסה להשביע את רצון כולם ולפתע מיהרה אל המטבח. "תקשיב, היא אמרה, אחד מארבעת הסועדים האלה הוא מבקר מסעדות. תדאג שהכול יהיה טיפ טופ". "את מכירה אותו?" הוא שאל. "לא. לא ראיתי אותו מעולם. אבל תאמין לי". האמין. הוא התחיל להתרוצץ במטבח, הזעיק את איש הניקיון האריתראי וציווה עליו לקרצף את השירותים עד שיבריקו. בחנות הסמוכה קנה נר ריחני והעמיד אותו על הכיור.
הארבעה סיימו בינתיים את המנות הראשונות ועברו לעיקריות. הוא לא נתן לאף אחד לגעת בצלחות שלהם. הטבחים האחרים המשיכו בעבודתם כרגיל אבל למנות האלה הוא דאג בעצמו. בינתיים הזעיק את הקונדיטור הראשי שיהיה מוכן לכל הזמנה.
אחד מהרביעיה קם לשירותים ובדרך הציץ למטבח. המטבח נצץ מניקיון. לא פלא. עשר דקות קודם לכן הוא סיים בעצמו להבריק את הרצפה ואת משטחי העבודה.
הקונדיטור נכנס לעבודה בחצות והפליא במנות מקוריות שהמציא ממוחו הקודח בחצי השעה האחרונה.
בסוף היום הוא נפל מהרגליים. מותש ומתוח ומקווה לטוב.
"אז איך ידעת?" הוא שאל שוב ושוב כשהוא מושיט לדנה את המעטפה עם הבונוס שהגיע לה בצדק.
"פשוט מאוד", היא אמרה. "הוא היה היחיד שלא צילם את המנות".
