לפעמים הוא חושב שהוא האדם היחיד שעובד בתל-אביב. הוא וכמה טבחים ומלצרים. אצלו בחניון תמיד מלא. ולא בכאלה שבאים לעבוד. אלה לא משלמים חניה לפי שעה. באים אחרים. חונים שעתיים שלוש ונוסעים. חוזרים עם שקיות טייק-אווי של מסעדות. הוא מסתכל על השקית ויודע מה אכלו וכמה שילמו. בבוקר הוא אוכל את הסנדוויץ' שחנה הכינה לו – שתי פרוסות עבות של לחם לבן ובפנים חגיגה של גבינה לבנה מתובלת, עגבניות וחסה. ובשקית של אלה? קצת שקשוקה שנשארה להם בצלחת, שלושה זיתים ולחם הבית. נו באמת! לחם הבית! אלה רק עוזבים ומגיעה המשמרת של הצהריים. שקיות הרבה יותר גדולות ושמות המסעדות מודפסים עליהן באופן בולט. אלה לוקחים הביתה שאריות "בשר עם ציר אנשובי ושום מטוגן" או " באק צ'ואי וצ'יפס קוקי סן זאק". מאיפה הוא יודע? סחב פעם תפריט של מסעדה כזאת. עבר שם אחרי המשמרת ולא היה אף אחד בכניסה. היה חייב להבין לאן הולכים כל אלה שחונים אצלו. והוא, אין, אין כמו הפירושקי של חנה. היא מכינה אותו בעצמה וממלאה בכרוב כבוש.
אחרי ארוחה כזאת עוד מתווכחים על מחיר החניה. "אדוני, כתוב שעה או חלק ממנה! עשר דקות זה חלק משעה!" הוציאו עכשיו מאות שקלים על ארוחה ומתווכחים על 15 שקלים לחניה.
במשמרת ערב באים הבליינים. לבושים חגיגי כמו לחתונה. משלמים מראש. תשלום קבוע. הוא נותן להם כרטיס והם לוקחים אותו בלי להסתכל. הוא מנסה לנחש לאן הולך כל אחד. המבוגרים יותר יוצאים לקונצרט. הוא תמיד יודע מה מנגנים בפילהרמונית. לכבוד אלה הוא יושב בשקט, מוזג תה חזק מהתרמוס ומאזין ברדיו הקטן שלו למוזיקה שהם ישמעו באולם בעוד שעה. הצעירים באים יותר מאוחר. הולכים לסרט או לאיזה בר. אחרי שהם משלמים הוא פותח לעצמו בקבוק בירה שהביא מהבית. אלה חוזרים מאוחר. תמיד שמחים. אף פעם לא לבד.
הוא סוגר רק אחרי שהרכב האחרון עוזב.
אחרי משמרת ערב יש לו הרבה עבודת ניקיון ליד הבוטקה. תמיד מוצא שם כרטיסים של קולנוע, תכניות של קונצרטים, חשבוניות של מסעדות ותחתיות של כוסות בירה.
בעל הבית אמר לו שהוא מתכוון להכניס בקרוב מכונת כרטיסים חכמה. כזאת שמנפיקה כרטיס בכניסה ויודעת לזהות אם נהג הרכב שעומד לצאת אכן שילם את דמי החניה. אמר שהוא יקר לו מדי ולכן הוא יאלץ לפטר אותו.
והוא חשב שזה בדיוק להפך.
