את התופעה הזאת הכרתי לראשונה בחודש מרץ 1993. אז רוסיה, שעוד פינטזה על עתיד חופשי ודמוקרטי, עמדה בפני אחת מנקודות ההכרעה – משאל עם על האמון למדיניותו של הנשיא ילצין. הגעתי לאחד המפגשים של ילצין עם הציבור, שבועות בודדים לפני ההצבעה. הנשיא הגיע מלווה בלא פחות מ-20 מאבטחים, אך איכשהו, באופן מקרי, הצלחתי "לפרוץ" את מעגל האבטחה ולהגיע אליו פנים מול פנים. ילצין, הר אדם המשופע בכריזמה, לחץ את ידי והמשיך הלאה. זאת הייתה לחיצת יד מרגשת, אך מאכזבת למדי. כי הוא לא ממש ראה… אותי. כי הרגשתי שקוף. כי לרגע הנשיא לא הסתכל לי בעיניים. בהמשך פגשתי עוד מספר מנהיגים בולטים ברוסיה והבנתי, כי התופעה הזאת היא ממש לא ייחודית לילצין, אלא סוג של נחלת כלל המנהיגים. הם לא מסתכלים בעיניים. הם רואים אותך ולא רואים אותך. ממש לא רואים אותך. תחושה מאוד מוזרה.
עם הזמן התברר לי, כי התכונה להסתכל ולא לראות מאפיינת גם את המנהיגים הישראליים. מנסיוני הדל אני יכול להעיד, כי המצטיין כאן – אהוד ברק, כאשר גם תוך כדי שיחה איתו אתה לא ממש מרגיש קיים. את יאיר לפיד פגשתי לראשונה באוקטובר 2012, במפגש הראשון של מטה דוברי רוסית של "יש עתיד" הצעירה. קמתי ושאלתי שאלה על חוק השוויון בנטל. לפיד הסתכל עליי. הסתכל לי בעיניים. גם תוך כדי תשובה. זה היה חדש ומרענן – פוליטיקאי בכיר שרואה אותך. מנהיג שמדבר איתך בגובה העיניים. אז הבנתי שאני מאמין לו. שאלך איתו, כי אפשר לסמוך עליו. תחפשו מנהיגים שמדברים איתכם בגובה העיניים. זה לא מובן מאליו.