מאישה חשאית, ל אמא הפושטת את כלל ההגנות שלה מול העולם כולו.
לפני מספר ימים הרצאתי בפני כיתה י"ב, על מסע חיי… אחד התלמידים שאל אותי: מה גרם לי לחשוף את עצמי לעולם ?
חזרתי הביתה מההרצאה מרוגשת, כששכחה ההתרגשות, ואורות "כבו" החל סרטון חיי לרצד מול עיניי, האיך מאישה חשאית הפכתי לאישה "עירומה" , אחת שמזהים ברחוב?
רוב שנות חיי חייתי מתחת לראדר, רוב הזמן נחבאת אל מאחורי משקפי השמש, מעטים אלו שידעו משהו על מי שאני, מלבד שמי ואמא של…
תמיד שמרתי בקנאות על פרטיותי ופרטיות משפחתי, רשתות חברתיות היו מעין אמצעי לעדכון משפחתי על: הכל בסדר אני עדיין נושמת. חברים בקושי היו לי וגם הם נבחרו בפינצטה וידעו מעט מאוד, איש מהם לא ראה אותי בוכה, או עצובה מעולם, איש מהם לא ידע באמת מה אני אוהבת או שונאת. רוב התמונות שלי היו תמונות של אשת הברזל – ללא הבעת פנים, עיניים מכוסות מאחורי משקפי שמש, אישה החיה בחסות הערפל.
החיים סבבו סביב תפקידים ביטחוניים כאלו ואחרים, שעיצבו את מי שאני, ומה שאני אוהבת, ההנאה הגדולה שלי הייתה השהות במטווח – אני ריחות אבק השריפה והגלוק הירוק שלי, הניצחונות שלי היו בדיקת המטרות קוטר המקבץ וכמה כדורים נבלעו אחד בתוך השני. כן כן מעין Tom Boy .
עד ש…
בשבת 2016 אובחן בני יקירי היחיד בין 4 בנותיי על הספקטרום האוטיסטי, ועבר אירוע אפליה, אירוע אשר גרם לי להתפשט!!!
לראות את הילד שלי אוחז בסורגי ה"כלוב" – זו הייתה תשובתי לתלמיד המבריק מכיתה י"ב שהעלה לי שאילתה שלא העזתי להעלות לעצמי.
יצאתי מ"הבונקר" של חיי, פשטתי את הבגדים, ועטיתי מדים שקופים, כאלו שהם מדי "צבא בני וחבריו". המסע החל בראיון ברדיו "עשים צהריים עם יעל דן" – נו טוב לא באמת התפשטות – רק השם שלי, ומשם התגלגלנו לפרסום בחדשות ערוץ 10 – שם כבר חשפו את פניי, וזוהי הייתה רק תחילתה של ידידות עם מושג התפשטות… והמטרה – מקדשת את כל האמצעים.
השבוע עמדתי מול תלמידי י"ב והרצתי להם על סיפור חיי – אירוע האפליה של בני, שילובו הנפלא כיום, על כיצד יצא בני מהכלוב בקיבוץ לתא הטייס של מטוס קרב.
התרגשתי, בכל זאת דור העתיד שעול האחריות לשינוי חברתי מוטל על כתפו, בזמן ההרצאה לא העליתי על דעתי כי בסופו של אותו היום תעלה בי התהייה – כיצד מהאישה שהייתי אותה אישה שונה שאף אדם עליי אדמות לא באמת מכיר אהפוך בין לילה לאישה שמזהים עם מאבק חברתי למען בני וחבריו.
אז כן יש אירועים בחיים שגורמים לאמא אחת שפעם הייתה עטופה בשריון, להתפשט, ואתם יודעים מה – אני אפילו מצליחה להתגאות בזה – יש לי ילד עם אוטיזם – הוא מושלם – ואני אני רק חיילת עם "מדים שקופים" – בצבא הצדק שלו ושל חבריו.
קוראים לי כרמית הובר – בעברי הלא רחוק הייתי אישה אחרת, היום אני כאן להיאבק על זכויותיו של בני וחבריו שהינם שווים בחברה בדיוק כמו כל ילד שלכם.
ואני בטוחה שכל אמא שהייתה נדרשת למסע שכזה למען בנה – הייתה מתפשטת גם!
