אמצע הלילה. חושך מוחלט סביבי, והאש המרצדת תכף נכבית. אני פוקחת עיניים גדולות ומזנקת לעבר
ערימת הזרדים כדי שלא תכבה סופית. מי יודע איך אצליח להדליק אותה שוב. שחר נבהלת מהקפיצה שלי, זעה באי
נוחות ומיד נרדמת שוב. אני מגבירה את הלהבות. התעוררתי. אני מנסה להבין מה הפריע לי לישון, לרוב אני לא
מתעוררת והשינה שלי עמוקה. אני מתיישבת ומושיטה ידיים למדורה. נשארו עוד כמה תפוחים סביבה, אני לוקחת
אחד ומנקרת בו עם האצבעות. טעים. אני מרגישה מוזר. פתאום אני מרגישה שאני לא לבד. אני מסתכלת סביבי. זוג
עיניים מסתכלות עלי. אני קופאת. הלב שלי דופק בטירוף. אני סוחבת את הסדין לכסות את הגוף שלי ושחר שוב זעה
בחוסר נוחות ומתחילה לבכות. אני מורידה את הראש אליה להרגיע אותה וכשאני מרימה שוב את הראש אין אף
אחד סביבי. חלמתי? יש לי תחושה שלא. אני בטוחה שמישהו היה פה לידינו מסביב למדורה. אבל כבר הרבה
זמן אני מסתובבת לבד, ללפחות 3-4 חודשים, אם לשפוט לפי איך ששחר גדלה, ולא שמעתי רחש, לא ראיתי אף
אחד, אפילו לא סימנים, חוץ מחתיכות…
אני נשכבת בחזרה בתנוחת העובר שלי, מגוננת עליה בגופי. לא מצליחה לחזור לישון. מכסה אותה ומסתכלת עם
עיניים פקוחות אולי אראה מישהו, אולי חלמתי? הלוואי ולא חלמתי.
בוקר מגיע. האור מגיע כמו מסך על במת תיאטרון, לאט עולה, מתעצם ומתחזק. זאת השעה האהובה עלי, עדיין לא
ממש אור אבל כבר מתחיל. אני נזהרת הפעם, שלא להעיר אותה. מנשקת אותה בעדינות, מתרחקת ממנה
ומתיישבת. נהנית מהאוויר הנקי והקריר, הלוואי והייתה לי כוס קפה, זה חסר לי כל כך, אולי יותר מכל אני מרגישה
בחוסר של ההרגלים הקטנים שלי שאני אוהבת, הקפה של הבוקר, השיחה היומית עם אמא. אני מחפשת שוב את
העיניים מהלילה אבל לא. אין שום קול סביבי, אין טביעות רגליים אפילו, חבל, היה יכול אולי להיות נחמד לא להיות
לבד. מצד שני, אני לא אדם שמתחבר בקלות, אוהבת להיות לבד, מעדיפה, כך נוח יותר, אין מי שיתערב לי, שיחליט,
שיביע דעה. אולי עדיף שאין פה אף אחד.
המים מתמעטים עם כל לגימה שאני מכניסה לפה וברור לי שאני צריכה למצוא דרך להמשיך הלאה, למצוא מקום עם
מים ושאפשר להתמקם ליד. אני מסתובבת במחנה שארגנתי כל כך מסודר, בין כל הערמות של הדברים שאספתי,
מנסה להבין מה מבין הדברים, הכרחי לקחת איתי ועל מה אפשר לוותר. איך אקח איתי את האש? אכלתי הרבה
מהפירות אבל עדיין יש על העצים למעלה. אני נחושה למצוא דרך לטפס ולהוריד כמות שאוכל לקחת איתי.
פתאום שחר משמיעה קול. זה לא בכי, זה גם לא קול שאופייני לה, עד עכשיו, לעיתים נדירות, היא הוציאה קול שהוא
לא בכי, כאילו מנסה לדבר, לקרוא לי. אני מסתכלת לכיוונה, אבל העצים מסתירים לי אותה, העיניים של הלילה לא
עוזבות אותי במחשבות, איך לא חשבתי על זה? מישהו מסתובב במחנה שלי? מישהו יכול לקחת אותה. הייתי כל כך
בטוחה שאני לבד, שלא העליתי על דעתי שזאת אפשרות בכלל. אני מסתובבת לכיוונה ומתחילה לרוץ בהיסטריה,
"אני באה שחר, אני באה. את קוראת לי"? הלב שלי דופק בפרעות כשאני רואה אותה מושיטה ידיים ואוחזת במשהו,
ואני רואה בוודאות דמות רצה. קטנה, אולי נער, או נערה. בטח לא מישהו מבוגר. "היי, עצור" אני צורחת, "אני לא
אפגע בך", בבקשה תעצור"
שמעתי רחש מאחורי העצים אבל אני כבר לא רואה את הדמות. אני מרימה את שחר, היא מחזיקה ענף קטן
מעץ. מישהו ניקה מכל הקוצים, כמו ניסה לגלף אותו שלא יפגע, כשמכל צד של העץ יש תפוח. מישהו הכין לה את
זה? מישהו הכין לה צעצוע? ההבנה הזאת, שאני לא לבד, שמישהו עקב אחרינו, שמישהו הכין לה צעצוע,
שחשב בכלל על להכין לה משהו, מפחיד ומרגש אותי כמעט באותה מידה. איזה מוזר. אני בכלל לא חשבתי על להכין
לה צעצועים, הייתי כל כך עסוקה בהישרדות שלנו, שלא חשבתי בכלל על הדברים הבסיסיים ביותר שתינוקת צריכה.
ואז כמו אבני דומינו, מגיעה ההבנה – מישהו עוקב אחרינו, מישהו רואה אותי מסתובבת ערומה, היו לו מלא
הזדמנויות לקחת אותה ולברוח, היו לו מלא הזדמנויות להציג את עצמו, איך לא ראיתי ולא שמעתי כלום?
אני לא יודעת למה אני עושה את זה אבל אני אוספת אבנים מערימת האבנים שאספתי ומכינה לב קטן ומתחת
כותבת את המילה "תודה". אולי כדי שיבין שאני לא כועסת, שאני מתכוונת לטוב. שמתי גם תפוח קטן ליד כדי שיבוא
ויאכל, למרות שעכשיו אני מבינה למה הערימה של הפירות יחסית התרוקנה מהר. אני מנסה למצוא דרך לסדר את
הסדין שיכסה את כולי ואז מבינה כמה דבילי זה. הוא (החלטתי שזה הוא), כבר ראה אותי הכי ערומה שרק אפשר
אני מוותרת, אני צריכה את הסדין הזה יותר כדי לאסוף פירות ודברים ולתכנן את העזיבה שלי.
אני לוקחת אותה איתי הפעם והולכת לכיוון העצים. מניחה אותה על האדמה במקום שאוכל לראות אותה ומנסה
לבדוק מה אני יכולה לעשות כדי להגיע לקצה של העץ, להוריד עוד פירות. לטפס אי אפשר. העצים לא מאוד עבים
וחזקים, אני מנסה לנענע את העצים אבל אני לא חזקה מספיק. אני רצה לערימה של העצים הכרותים שבזמנו גררתי
הצידה לפנות דרך, אני בוחרת משם ענף יחסית גדול אבל שאני מצליחה להרים אותו, חוזרת חזרה ומנסה איתו
להגיע לראש העץ ולהוריד עוד פירות. זה לא פשוט בכלל. הצלחתי להוריד שניים אבל לא יותר. מתסכל.
עם כל חבטה שלי התסכול גובר והייאוש, החבטות חזקות יותר ואני נכנסת לסחרור של כעס ותסכול.
"תיפלו כבר" אני צועקת על הפירות כאילו הם יכולים להבין או לבצע.
כל חבטה שלי בעץ עם המקל נהיית יותר ויותר חזקה מהכעס ואני פחות ופחות מודעת למה שקורה סביבי.
לבסוף אני נופלת באפיסת כוחות ובוכה בלי הפסקה. בוכה מכעס, מעייפות אבל נראה לי יותר מכל מתסכול.
השמש כבר באמצע השמים חזקה מאוד. אני אוספת את מעט הפירות שהצלחתי להוריד לערמה, לוגמת מעט מים
ולוקחת את שחר להניק אותה ותוך כדי גם אוכלת מעט מהפירות.
היא יונקת בשקיקה ועוצמת עיניים, וגם אני מרגישה את העייפות של כל הלילה.
אני מניחה אותה לידי ונרדמת ביחד איתה.
כשאני מתעוררת כבר לא חם. השמש כבר מתחילה לשקוע.
יופי גאון, הפכת את היום ללילה אני אומרת לעצמי ולה.
היא מסתכלת עלי בחיוך, שמחה שאני מדברת אליה, נראה לי שזה לא באמת משנה מה אגיד.
היא מגרגרת אלי בקול המתוק שלה ואני צוחקת אליה ופתאום נזכרת.
אני רצה לערימת האבנים.
התפוח נעלם.
thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing pictureפר