את רוב הדברים שאנחנו מחפשים בחיים האלה, אנחנו מוצאים דווקא בלי להתכוון. ככה במקרה מצאתי את עצמי חיה עם יוסי, ובהריון עם שחר. אחרי שנים שחיפשתי בן זוג, עד שלבסוף התייאשתי
ונכנסתי להיריון ממישהו, שיצאתי איתו לכמה דייטים כושלים. האמת היא, שכל הזמן המשכתי לצאת איתו בעיקר בגלל הלחץ מסביב. לא הייתי יפה, אני דיי מלאה, ולא בעלת ביטחון עצמי גבוה. סתם אחת,
כזאת שאף פעם לא מתחילים איתה. נפגשנו דרך חברה, בלימודים לתואר ראשון בסוציולוגיה, ששידכה. אני לא חושבת שהוא התאהב בי או משהו, אבל לשנינו היה מאוד נוח ביחד. ולי סוף סוף היה מישהו להביא
לארוחות שישי ולסתום לאמא שלי את הפה על הדרך.
במקריות כזאת מצאתי גם את האש. אחרי המון זמן של ניסיונות וללא שום הצלחה בכלל, פשוט יצאתי בוקר אחד עם שחר לאסוף דברים והשארתי את הזכוכית השבורה על ערמת הזרדים. כשהגעתי כבר הייתה
אש יפה על הזרדים. הלב שלי פרפר בהנאה ובדיוק ברגע הזה החלטתי שזאת הזדמנות טובה לתת לה משהו רך ומוכן ללקק. אני לא יודעת בת כמה היא כבר אבל היא גדלה כל כך, אני בטוחה שתצליח.
ערימת התפוחים קטנה משמעותית מאז שהגעתי והם כבר דיי ישנים ולא יפים אבל לא אכפת לי. אני שמה כמה תפוחים מסביב לאש ורצה להביא מקלות וזרדים נוספים. אני תוקעת תפוח אחד במקל ארוך
ודק יחסית ומקרבת אל האש, כשהוא מתרכך מאוד ומתקרר אני מעיפה את כל השרוף ואוספת עם האצבעות שלי את החלקים הרכים של התפוח ושמה לה על הלשון, היא מצחיקה נורא. בהתחלה היא לא מבינה מה
נתתי לה ועושה פרצופונים קטנים של גועל, מוציאה את הלשון החוצה כאילו לא רוצה, ואז היא שמה לב לטעם, "כן, ממוש, זה טעים" אני אומרת לה, "כל הכבוד". היא מכניסה את הלשון פנימה ועושה קולות עם
השפתיים ומיד פותחת שוב את הפה לקבל עוד קצת. כן, טעים לה, היא נהנית. אני מחייכת אליה וגאה בה כל כך, כמה היא גדלה. כמה מיוחדת היא. איזה סיטואציה בלתי אפשרית ועם זאת כל כך יומיומית, בסיסית
ופשוטה. היא אוכלת. אני יושבת סביב למדורה הקטנה בישיבה מזרחית ושחר הקטנטונת עלי.
פתאום אני מרגישה בנוח, רגועה. מן דקת שלווה כזאת שכבר מזמן לא הרגשתי. רגועה, נעים לי. דמעות יורדות לי מהעיניים בלי לרצות או להתכוון. זה לא דמעות של כעס או תסכול, פשוט כאב עצום. דמעות של
געגוע. מה הייתי נותנת רק בשביל רגע אחד קטן שכולם יהיו לידי. חיבוק ונשיקה קטנה לכל אחד, להניח את הראש על הברכיים של אמא ולהרגיש את הליטוף של היד שלה על הראש. שחר מסתכלת עלי בעניין,
מעורסלת בידיים שלי היא מושיטה יד קטנטונת ואני מתכופפת קצת אליה והיא מגיעה עם היד ונוגעת בדמעות שלי ואז היא פותחת את הפה הקטן שלה ומלקקת את הדמעות בלשון שלה. אני בהלם. כמה חכמה היא.
אני מסתכלת עליה ואומרת לה אל תדאגי יפה קטנה,
אני רק מתגעגעת. יהיה בסדר. אנחנו נסתדר.
אני אומרת את זה ופתאום זה מכה בי.
ואם לא נסתדר?
מה זה בכלל אומר נסתדר? נשרוד? האם נמצא עוד אנשים? חברה? יהיה לנו המשך בכלל?
מה יקרה אם היא תהיה חולה? ואז מה יקרה אם אני אהיה חולה, או אפצע?
הרוגע נעלם כלא היה. הלב שלי דופק כל כך חזק שאני לא מסוגלת לראות מסביבי מה קורה ויש לי סחרחורת. קשה לי לנשום פתאום והפחד משתלט עלי ואני מרגישה אותו בכל הגוף. אני פוחדת. פתאום
המחשבות רצות. מה יקרה אם יקרה לה משהו? מה יקרה אם לא נמצא אף פעם אף אחד? קשה לי להירגע. אני מנסה להבין מה אני צריכה לעשות אבל, אין מה לעשות, אין בשביל מה, אנחנו לבד פה. ואם יקרה
משהו? אם גם היא תעלם לי פתאום כמו כולם? איך אוכל לשרוד את זה? איך היא תשרוד? למה אני מתעקשת לשרוד? אני לא מצליחה להירגע בכלל וכל רגע הפחד והמחשבות מורידות אותי עוד ועוד למטה.
אולי עדיף לגמור עם זה כבר עכשיו? למה אנחנו מנסות בכלל?
הרי אין כלום חוץ מזה, אין עתיד, רק דברים רעים קורים. הנה עובדה, נשארנו לבד. בלי אף אחד. חשופות. בלי אף עזרה. בלי אופק בכלל. לבד. לאיזה עולם נורא הבאתי אותה? איזה מן הורה אני? לא ראויה
להיות אמא. לא ראויה לחיות בכלל. אני יושבת איתה על הידיים ופשוט המחשבות מתישות אותי. אין לי מושג כמה זמן ישבתי כך עד שהיא מתחילה לזוז בחוסר נוחות.
היא תופסת את השד שלי מנסה להצמיד את הפה שלה אליו, אני מצמידה אותו אליה ועוזרת לה ובכל שאיבה של חלב ממני אליה אני מרגישה איך החיים מושכים אותי בחזרה אליה. המציאות מכה בחזרה.
מחזירה אותי לקרקע יציבה. אני לא סתם נמצאת פה. יש משמעות מאחורי זה. בסוף נבין אותה. אני צריכה להתחזק. פיזית. לפתח שרירים. להיות בכושר טוב למקרה שנצטרך לברוח. למצוא מקום שיש לידו מים
זורמים, אולי נחל. מקום עם צמחייה שאפשר למצוא זמין אוכל ולא רק פירות. אנשים חיו פה פעם. את זה אני יודעת. אז אפשר למצוא מקום עם אוכל זמין. משהו שנשאר. לחפש חיות. לחפש אנשים. להפסיק
להתחבא ולפחד מרעשים. אנחנו צריכות לעזוב פה את המקום הבטוח. לחפש משהו יותר טוב. מקום שיאפשר לנו חיים. הפחד ודפיקות הלב המעוררות את הספקות שבים וחוזרים אלי, אני מעבירה אותה לשד
השני, אני מוסיפה עוד זרדים לערימה כשהיא מסיימת, אני נשכבת על הצד מכסה את שתינו בסדין המטונף שלנו עוד מבית החולים ועוצמת עיניים. מותשת מהיום,
מותשת מהמחשבות, ליד האש נעים וחמים.
אני… נרדמת סוף סוף.
thank you so much https://www.facebook.com/louisecoghillphotography for this amazing picture