בתמונה אני וסבתא שלי, שורדת אושוויץ. היא הגיעה לשם כנערה צעירה מאוד. ה' יודע איך היא יצאה.
ידי לא קלה על הדק ההשוואה. אין הרבה מקרים בהם עם אחד סימן את כל האנשים של עם אחר כלא אנושיים, ודאג באופן מתועש להכחדתם המלאה.
המלחמה הנוראית בסוריה היא לא נסיון להשמיד באופן מתועש ושיטתי עם אחר. היא מלחמה מלאת כאוס עם המון צדדים וכולם נלחמים בכולם ללא שום מעצורים. ובדרך יש אינספור נפגעים חפים מפשע. כמו בכל מלחמה, אולי יותר. אבל עדיין יש במלחמה הזו אלמנטים שמזכירים לי בכל זאת את מה שאנחנו כעם עברנו רק לפני דור וחצי.
האלמנט העיקרי שזועק לי לשמיים הוא נסיונם של האנשים הרגילים להימלט, והעולם שמפנה להם עורף באדישות. ככה בדיוק קיבל העולם את המעטים שראו את הנולד וניסו לברוח. בהתעלמות. בהערמת קשיים. ב"טוב, אבל לא בארץ שלנו". כולנו מכירים את סיפורי הספינות שניסו להימלט מהתופת. גם את הספינות של אז, גם את אלו של היום.
שנים אנחנו תוהים איך העולם שתק. איך הוא לא פצה פה ודרש מהממשלות להתערב. והנה, הסוגיה הבוערת הזו נחה לפתחינו ואנחנו מבינים בדיוק, בדיוק איך הם שתקו.
הם חיו את החיים שלהם. את הנסיון להשתקם ממלחמת העולם הראשונה. את ה"אין לי כח לעבוד" ואת ה"מאיפה יהיה לי כסף לחוג לילדה?".
הם חיו את "אבל אני לא בטוח מה בדיוק קורה שם" ואת "אבל זו בכלל מדינת אוייב, אז איך נסייע לאזרחיה?" ואת ה"לכו דעו איזה מרגלים יסתננו לפה" וגם בל נשכח את ה"שניתן לכופרים האלה להשתלט על הארץ שלנו? אתם יודעים איפה זה ייגמר, יזרקו אותנו מפה".
ובנתיים אמהות כמוני קוברות ילדים, כי אין להן שום מוצא החוצה. לברוח זו סכנת נפשות. להישאר זו סכנת נפשות. טילים ופגזים לא שואלים מה אמונתך והאם את בעד צד זו או אחר. הם פוגעים. פוצעים. הורגים.
ולנו, צאצאי שורדי השואה אין זכות לשתוק. המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לפתוח פה גדול ולזעוק לשמיים את זעקת הפליטים של היום, בשמם של הפליטים דאז.
אתם לא בטוחים כמה הטיפה הזו תעזור? הדבר היחיד שאני יודעת לומר בוודאות הוא שלא לעשות כלום – לא יעזור.
אל תשתקו
למידע על ההתכנסויות ברחבי הארץ