לא קל.
אני יודעת שבכל דיאטה אמורה להגיע נקודת משבר. זה כמו תסריט קבוע מראש. כמו בלידה רגע לפני הפתיחה המלאה. פשוט חובה. אבל לא ציפיתי שהמשבר יגיע כל כך מהר.
למרות העומס, למרות ארבעת הילדים הקטנים, למרות ה-12 שעות מחוץ לבית ביום – ארז מוצא דרכים להעשיר את הארוחות שלו בירקות.
הוא קם בבוקר ואיכשהו דוחס לאין זמן לנשום גם הכנת סלט זריז. הוא מגיע מהעבודה בשמונה וחצי ובמקום להעיף את כולם למיטה איתי הוא עוצר להשקיע בסלט ואכילתו. לא ברור כמה זה ריאלי בטווח הארוך, העיכובים בלו"ז של כולנו בשביל הסלט שלו, אבל החופש הגיע ושעת השינה פחות קריטית, ומתישהו הילדים יגדלו.
כך או אחרת כולנו התחלנו לאכול יותר ירקות בזכות הדיאטה של ארז, וגם אם זה הדבר היחיד שייצא מהפרויקט המורכב הזה – כבר זכינו.
אבל בעוד שמה שנכנס לגוף עבר שינוי בקלות יחסית, מה שיוצא ממנו זו כבר אופרה שונה לגמרי.
ארז נפגש עם יניב, מאמן הכושר מטעם דיאט יופלה, הזיע את נשמתו, וקיבל הוראה לסט הליכה-ריצה- הליכה יומי.
ארז דווקא אוהב ללכת, אז חשבתי שהחלק הזה יעבור בשלום. מה שלא לקחתי בחשבון שלא מדובר על 24 דקות נטו. אלא התארגנות לפני, חזרה מהנקודה בה המסלול נגמר, מקלחת והתארגנות אחרי. זה אומר לוותר עליו למעל חצי שעה כל יום. והאמת שבלו"ז שלנו זה על גבול הבלתי אפשרי.
אני יודעת שאני נשמעת כבר כמו קוטרית בכיינית נוראית. כלומר הילדים לא נחתו עלינו משמיים, בחרנו ללדת אותם. עבור חלקם עברנו 7 מדורי גיהנום של הפריות מבחנה. אבל כשאתה בוחר להביא לעולם 4 ילדים ב5 שנים אין לך מספיק פרספקטיבה להבין שזה אומר שעכשיו כמה שנים טובות אין לך רגע להקדיש לעצמך.
בין שעות העבודה לשעות הטיפול בילדים אין לארז חצי שעה פנויה ביום. נכון שאני יכולה לפנות לו אחת, בתאוריה. אבל הרכב הילדים הוא כזה שנחוצים פה שני מבוגרים להשכבות, ושהן לוקחות שעה וחצי עד שכולם נופלים שדודים. ילדים והורים כאחד.
לקום חצי שעה קודם בבוקר זה לא ארז. הוא לא איש של בקרים. ואנחנו גם ככה מתעוררים בשש וחצי בימי הלימודים, יש הסעה שבת ה6.6 צריכה לתפוס.
אני מנסה מאוד לעודד אותו לצאת בכל הזדמנות. אם הוא מתחיל טיפה מאוחר אז אחרי פיזור הבוקר. אם הוא מסיים טיפה מוקדם אז אמשוך עוד זמן בלעדיו עם הילדים. כמובן שבסופי שבוע. אבל שגרת האימונים שלו לא נראית כמו שגרה ורחוקה מרחק גדול מזו שנרשמה לו לבצע.
לא ברור לנו עדיין איך משנים את העובדות האלה. אנחנו צריכים המון יצירתיות. נקווה שנצליח למצוא אותה.
דבר הבעל: זמן. יותר יקר מעוד שקל במשכורת, יותר קשה לוותר על נתח ממנו מאשר על נתח אוכל טעים. אפילו על הרגלי בטטת כורסה קל יותר לוותר. אז התחלתי לצעוד, בקצב שמרגיש משמעותי לגוף שלי, כפעמיים בשבוע למשך 25 דקות. גיליתי שזה לא נורא בכלל, אפילו נחמד לחשוב קצת בשקט בלי המהומה הרגילה. אבל עוד אין לי תובנות מעמיקות או מסקנות, ואפילו לא נשקלתי לפני שהתחלתי או מאז. נחכה ונראה אם נרגיש בשינוי לאורך זמן.
דבר המאמן: דווקא בשגרת חיים עמוסה, חצי שעה פעילות גופנית פעמיים-שלוש בשבוע יכולה להכניס סדר בחיים. אפשר לחשוב עליה כעוגן, כתור לרופא או כעוד פגישה עם לקוח חשוב – פשוט חייבים לעמוד בתכנון – ופתאום כאילו יש יותר זמן וזה מתאפשר. תתפלאו, אבל זה אפשרי אפילו פעמיים – 3 פעמים בשבוע לכל אחד מבני הזוג.
פוסטים נוספים בסדרה:
הצעד הראשון – מה שנכנס