[youtube X7WGrwGyj8U]
היום יזכרו את יום השואה הבינ"ל ברחבי הארץ,
לאחרונה זכיתי ללוות בדרכם האחרונה שני שורדי שואה,
צשה כהן ונוח קליגר, קטונתי לנוכח גדולתם של השניים אשר עשו בחייהם למען הנצחת השואה והעברת המורשת, שורדי שואה אשר חיו מתוך תקווה ואמונה .
רק לפני מספר חודשים בתחילת הקיץ נוח קליגר עוד בילה במקביל אלינו בלימסול כשאנחנו היינו בפאפוס עם ביתו, לרגע עברה מחשבה בראשנו שנקפוץ לאכול איתם צהריים, אבל מפאת קוצר זמן והמרחק ויתרנו, איזה פיספוס.
הקשר בינו לבין איריס ביתו היה קשר מדהים ומיוחד, הם היו מסונכרנים בכל דקה על הלו"ז הצפוף של שניהם, השיחות ביניהם היו שיחות עמוקות איריס העריצה אותו ודאגה לו באופן בלתי רגיל וראוי לשבח.
בהלוייתו היו מאות אנשים שליוו את נוח בדרכו האחרונה, נוח נגע בהמון אנשים ותמיד סייע ותמך, העצים והוביל.
"על שורדי שואה רבים ניתן לאמר שהם מתהלכים בינינו כמתים, דוממים, שותקים" אמר הרב לאו בהספדו, נוח קליגר היה איש מיוחד, לא היה יום שלא מילא בתוכן כתיבה בשמונה שפות. נוח בא לספר על השואה כדי להבטיח שלא תהיה עוד כזאת"
נוח היה איש "בא בימים",
יש נטייה לתרגם את המושג "בא בימים" ככוונה לאיש זקן, לא, זאת לא הכוונה הוסיף הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, "נוח איש בא בימים, זהו תואר של כבוד, נוח קליגר היה בא בכל ימי חייו בצלילות, לשנות, להוביל, להנציח, לא היה יום אחד בוא הוא הלך לאיבוד"
נוח קליגר היה מכונה "העד עם העט", זקן העיתונאים בארץ, כתב ועורך ראשי עיתון "ידיעות אחרונות" מאז 1957 .
נוח לא היה לרגע אחד חסר תעסוקה הוא דיבר על שמחות ועל כאב ובעיקר על תקווה.
ספרו של נוח "שתים עשרה לחמניות לארוחת בוקר" מספר את סיפור ילדותו, איך בגיל 15 כאשר אביו ד"ר ברנארד קליגר נלקח על ידי המשטרה הבלגית הוא אינו מתבלבל וכותב למפקד המשטרה, מוסיף ומגיע ואומר את דבריו במצח נחושה וזוכה לקיתונות של צחוק ולעג, שבועיים לאחר מכן הוא מוצא את אביו בסלון הבית.
נוח היה ציוני ברמח אבריו, הוא הגיע ארצה עם האקסודוס והגיע עד לאו"ם שם הצהיר, אני עומד כאן עם נכדי יובל, חייל בצה"ל , נאבקנו, נלחמנו יש לנו מדינה ובית, ניצחנו את השואה.
הוא היה "בור סוד שאינו מאבד אף טיפה" כדברי עו"ד בני פולצ'ק אשר זכה להיות במחיצתו שנים רבות בשל היותו ראש חוג האוהדים של מכבי עירוני רמת גן הקבוצה אותה העריץ ונוח שימש כיו"ר הקבוצה.
בבואי לספר את "תולדות נוח" אני יכולה לכתוב ימים ולילות על האיש אשר זכה בפרסים כל כך רבים, המתאגרף מהכלא איש בעל שיעור קומה תרתי משמע.
נוח וצ'שה היו העדות הקרובה יותר שלי לזיכרון השואה.
לא גדלתי בבית שבו השואה הצלה עלינו, זה אמנם נגע בכולם גם בנו יוצאי טורקיה ויוון אח של סבתי הוטבע בבור של סיד ביחד עם אשתו וסבתו של בעלי איבדה את כל משפחתה, אני זוכרת שבעברי התוודעתי למשפחה שבה האב היה פרטיזן, השקט שבו היה צריך להתהלך בבית היה מפחיד וכנראה היה מהפחד להיחשף.
דווקא מהמקום הזה ביום הבינלאומי לזיכרון השואה זאת כבר השנה השנייה שבה אני מזמינה את אופירה עזריאלי לספר את עדותה בהרצאה המרגשת שלה "אני דור שני, כעת תורי לספר"
ביום שישי האחרון במסגרת "מועדון ארוחת הבוקר תעבירו את זה הלאה" התאספו כאן נשים, שני דורות של נשים אשר סיפורי השואה מוכרים להן מקרוב, חלקן גם היו שם, היה מרגש.