3 ימים לניתוח, הבטן כואבת מלחץ, קשה לנשום, רוצה שהתאריך כבר יגיע, שהניתוח יהיה מאחורי אבל גם רוצה לדחות הכל לפוראבר, כי בעצם לא באמת מרגישה חולה, אבל אף אחד כמובן לא שואל אותי ואני אלך על זה כמו גדולה.
חושבת על המצב שלי, אני גרה בקליפורניה 12 שנה, הגעתי לכאן בגיל 31, עם ילדה בת 3 ובהריון, אחרי צבא ודרום אמריקה ולימודים ותל-אביב וחתונה ובית במושב, והקמתי פה שוב חיים חדשים, שבהתחלה היו מאד זמניים, אבל שנה חלפה ועוד אחת ועוד אחת ועוד ילדה נוספה ופתאום הנכר נהיה חיים שלמים של עבודה שכיף לי לבוא אליה בבוקר, חברות טובות שבחרתי בפינצטה, 3 בנות די אמריקאיות שמדברות אלי באנגלית ואומרות יזראל במקום ישראל ומאמי במקום אמא (טוב, זו רק אריאל), יש לי פה מקומות בילוי מועדפים, ספריה ששנים אנחנו מנויים בה ושהחלפנו בה ספרים לפעוטות, ואח"כ לילדים בגן, ויסודי וחטיבת ביניים וגם תיכון וגם לפעמים בשבילי (אפילו שאני לא ממש אוהבת לקרוא באנגלית) , יש לי פה גני שעשועים שהייתי בהם מאות פעמים עם הבנות, מקומות שרצתי בהם (כשהייתי רצה), קוסטקו וטריידר ג'ו, הליכות מסביב לשכונה שאני מכירה את כל הסיבובים שלה בע"פ.
ובמיוחד עכשיו, כשאני כל כך צריכה את המשפחה שלי, יש לי רשת של חברים שהם כמו משפחה ועוטפים אותי כל הזמן בחום ואהבה, אני לפעמים חסרת מילים על כל הטוב הזה שאני מקבלת מאנשים שאת חלקם אני מכירה בסך הכל שנים בודדות…והמשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק" לא מפסיק להדהד לי…כל כך הרבה זכרונות שקרו פה, שעיצבו אותי למי שאני היום, זכרונות שאני בהחלט קוראת להם בית.
אבל האם הזכרונות האלו הם באמת הבית שלי?
מה עם כשאמא שלי עכשיו בוכה לי בטלפון שקשה לה שאני נכנסת לניתוח והיא לא יכולה להיות איתי? או כשאבא שלי אומר לי שממש קשה לו לעבור את ההמתנה לניתוח מרחוק ולשמוע עדכונים בטקסטים, כשאחותי בוכה שהכי בעולם היתה רוצה להיות איתי עכשיו, כשדודות שלי מנשקות אותי דרך הטלפון, אח שלי שרק מחכה לתאריך ממני שיוכל להגיע, אמא של שי שחוזרת ואומרת רק תגידי ואגיע לעזור לך, כשחברה שלי הדס ,ליטרלי, טסה מישראל כל הדרך לכאן להיות איתי שבוע שלם (ואפילו החליטה שנותנת בעבודה הרצאה על סרטן השד, למרות שההכרות היחידה שלה עם הנושא הזה שהוא קשור לשדיים, טוב היא סקסולוגית, אז נוותר לה).
כשהחלטתי שרוצה לרשום בלוג לא התלבטתי בכלל אם רוצה או לא רוצה, הרגשתי שזה בוער בי, כן התלבטתי באיזה שפה לרשום, כי תכלס גם באנגלית אני מסוגלת לרשום לא רע, ואנגלית כולם יוכלו לקרוא…גם החברים מכאן וגם החברים משם, אבל בלב הרגשתי שהנשמה שלי מדברת בעברית, זו השפה שאני צוחקת בה ובוכה בה, שרה בה ובטוח גם חולמת, וכשהתחלתי לרשום את המילים הראשונות ידעתי שצדקתי.
אני בטוחה שקשה שמישהו קרוב אליך חולה ואתה מעבר לים ולא באמת יכול לעזור לו, לתמוך בו, לחבק אותו, אבל בשבילי הטלפונים, הטקסטים, ה"ענת מה שלומך, אני חושבת עליך" או כמו ששרון חברה שלי מהארץ שואלת אותי "באיזה שעה הניתוח? אדליק נרות ואתפלל" זה מחמם את הלב ומרגישה את החיבוק גם מעבר לים.
אז לכל האהובים שלי מעבר לים אתם בלב שלי תמיד, לא משנה כמה אוקיינוס יש באמצע.
