חושך.
לילה ראשון במחלקה ויש ריח מוזר. לא מוכר בכלל, המיה שקטה של דיבורים ממרחקים, צחוקים זרים. רעשים לא מוכרים.
אשפזנו אותה. את הילדה המדהימה שלי, שמעולם לא יצאה ליותר מלילה או שניים מחוץ לבית, שמאז שנולדה ניתן לספור על יד אחת גם את הימים בהם הייתה מחוץ לבית. עכשיו לתקופה לא נודעת, בלתי מוגבלת, שהדבר היחידי שיכולים להגיד לנו כרגע הוא ש"זה לא יהיה קצר" ושהיא צריכה למצוא לה במקום הזה בית. זה יהיה הבית שלה לעכשיו. עם הורים אחרים, שדואגים במקומי, עם אחרים, שהם המבוגר האחראי, שאמורים לשים לב כשהיא עצובה, כשהיא עצבנית ורוצה להרוג את כל העולם ולבסוף זה נגמר בלהרוג את עצמה, כשהיא צריכה עזרה. האם מישהו ישים לב? יראה? אצלה לא רואים כלום. הכל מוחבא היטב בפנים עד שאפילו היא לא מצליחה לראות ולהרגיש או שהיא מרגישה יותר מידי….אני כבר לא יודעת בעצמי.
היא צריכה אותי.
היא חייבת לאכול. מסתכלים עליה. בוחנים ובודקים אותה.
בלילות הראשונים מאשרים לי לישון איתה שם. זה מה שהיא מבקשת. פעמיים שלוש ביום אני באה. לפעמים היא קוראת לי גם בלילה. קשה לה.
היא מתחפרת בתוך הגוף שלי בתנוחת עובר.
מניחה ראש על הרגליים שלי.
ואני כמו אמא לתינוק מלטפת בשקט מעבירה רוגע, שאין בי, אליה.
אני נקרעת. הגוף שלי נוסע פעמיים וגם שלוש פעמים ביום אל הלב.
החיים שלי מתנהלים בשני מישורים עיקריים. פיזית אני בבית. יש לי עוד ילדים, קטנים. גם הם צריכים אותי, לא מבינים ולא מקבלים, שאמא שהייתה צמודה אליהם מיום היוולדם פתאום נעלמת ואת מקומה גם כאן מחליפים אנשים, שהם לא אני. ובלב, אני שם. במחלקה להפרעות אכילה, לא מסוגלת לחשוב, לנשום להבין, כל היום הגוף מחפש את הלב…
הכחשה.
שבוע ראשון הוא הסתגלות. אני לא מסתגלת כלל. חושבת או מקווה אולי, שיראו, שבעצם הכל קישקוש ואין לה שום בעיות של אכילה. היא לא מחוברת לזונדה ולא התמוטטה ….עדיין אבל במאבק הזה בין החלקים השונים של הראש והלב ברור לי שעצם המחשבה הזאת היא הקישקוש… רצון עז ליצור מציאות שאינה קיימת עוד ושאולי לא תחזור להתקיים כלל.
היא אוכלת יפה. הרבה יותר טוב מבכל התקופה האחרונה. אפילו שזה אוכל של בית חולים. היא בטוחה שאם היא תאכל ישלחו אותה הביתה. היא שוב תצליח לסובב את כולם.
כעס
בשבועות הבאים היא שונאת. שונאת את המחלקה והצוות. שונאת את האוכל. שונאת את חוסר העצמאות ואת זה שאנחנו כולאים אותה בניגוד מוחלט לרצונה.
שונאת אותי.
אני כועסת בחזרה. כועסת על עצמי. לא ממש מבינה מה עשיתי לא בסדר. האהבה שלי האינסופית הזאת ….אולי אני באמת עושה לה נזק כמו שהיא טוענת? אולי באמת היא מתדרדרת והמחשבות שלה גרועות יותר? בגללי היא לומדת דברים חדשים ונוראיים….אלכוהול, סמים, איך לשקר ולעבוד עליהם שהיא עולה במשקל….האכילה שלה נוראית היא בקושי מצליחה לאכול אוכל מוצק. אנחנו באמת יורדים לעוד תהום? זאת ירידה לצורך עליה? עד לאן נגיע? זה בגללי?
התמקחות
היא מתמקחת. או כדורים או טיפול פסיכולוגי, או שישחררו אותה או שכבר עדיף בית חולים פסיכיאטרי. או שהיא אוכלת, או שהיא מתפקדת, או שהיא מתחברת לנערות שכבר במצב יותר טוב, או שהיא נצמדת לבנות במצב הגרוע ביותר. אלו שמעשנות, אלו שלבסוף מגיעות לבית חולים פסיכיאטרי. אלו שההורים שלהם הרימו ידיים….
אני לא מתמקחת. אני נקרעת…. ללכת אליה לבקר אותה כל יום או אולי לשחרר אותה ממני ולתת לה לנסות להסתגל לבד. לתת לה להתחבר עם הבנות? או לשמור עליה בצמר גפן מפני עצמה? להיות אמא לקטנים בבית או להשאיר אותם כגדולים לבד שיתרגלו? לתת לעצמי להיות אישה? להנות? להסכים ולהיות מסוגלת להיות אדם נפרד או להרים ידיים ולשמר את הסימביוזה הנוראית הזאת לבית, לילדים ? אני יודעת מה אני רוצה? אני רוצה משהו בשבילי? לעצמי?
דיכאון
הדיכאון הוא בלתי נמנע. הוא חלק מכל נגיעה וכל נשימה. הוא מלווה אותה ואותי לאורך כל היום והלילה. הולך יד ביד, חבר קרוב. קשה לוותר עליו. הוא מתערבב עם הזהות האישית שלי, שלה…
היא מסתגרת בחדר שלה במחלקה.
אני לוקחת כדורים.
השלמה
הימים חולפים, חודשים עוברים. אנחנו מכירות את בית החולים היטב, מסבירות לכולם איך להגיע, מתי כל דבר פתוח, כמה כל דבר עולה, המקום לא זר לנו.
לימים נדמה לי שטוב לה שם, בטוח, היא מעדיפה להיות שם מאשר בבית.
היא נראית יותר טוב, אוכלת קצת יותר טוב, "חזר לה הצבע לפנים", ככה כולם אומרים.
היא חושבת ומתכננת את השחרור….
אני מתה מפחד.
"אם את חושבת, שאני חושב שיש לה עדיין ראש אנורקטי אז כן. היא עדיין חזק באנורקסיה, היא יכולה להסתדר בחוץ ולכן אני לא יכול להשאיר אותה אצלי אבל כל עוד היא לא מוכנה לוותר על המחלה ולקבל עזרה בטיפול אז היא לא תוכל לצאת מזה"……ככה אמר לי הרופא…. עם זה אנחנו יוצאים הביתה.
מה עכשיו?