מעולם לא זוכרת את עצמי כאדם שמח באופן מיוחד. המכירים אותי היטב היו אומרים בביטחון רב, שלו היו שואלים אותי "לחיות או למות" לא הייתה לי התלבטות משמעותית. תמיד הייתי מלאנכולית, מורבידית עם הומור שחור משחור ולהפתעתי הרבה יש לי מעגל של אנשים קרובים אלי, שמקבלים אותי כמו שאני ואפילו מצליחים לאהוב אותי עם כל השטויות השחורות שלי.
את ההתמודדות האמיתית השלי עם השאלה הגורלית חוויתי כשהיא הייתה בת 7 חוד'. חליתי בסרטן השד. עד אותו זמן השתעשעתי במחשבה ותהיתי מה משמעות החיים שלי והאם הם מספיק "שווים" כדי שנחייה אותם. לא שבאמת עמדתי עם סכין על הצוואר או כל דבר פעיל אחר לטובת העניין אבל כן. תהיתי, לא הבנתי, למה אני כאן, מה הייעוד שלי? לאדם פרפקציוניסט כמוני אין מקום בעולם… אין לי כישרון גדול מיוחד וייחודי (אני לא מוצארט, אני ממש לא איינשטיין – אפילו לא ליד ובקיצור אני רגילה… אפילו לא הכי גרועה במשהו….). כשהיא הגיעה ובפועל התמודדתי עם השאלה האם להילחם בסרטן ובעצם להילחם על המקום שלי בעולם הבנתי שאין פה התלבטות. אני אמא של… זה המקום שלי, הייעוד, זאת המשמעות האמיתית. היא הדבר הכי טוב שיצרתי ובעיניים שלי היא הייתה ועדיין המושלם ביותר. ללא אף פגם. יש הצדקה לקיום שלי. אני חייבת לחיות. יש לי אחריות. אני כבר לא אדם לעצמו. אני אמא.
כל החיים שלה גידלתי אותה כחברה ובאיזה שהוא מקום כשווה לי. הערכתי אותה כבר אז, היא תמיד הייתה חכמה, אפילו בגיל שנתיים. שיתפתי אותה מה קורה אצלי בעבודה, מה אני מרגישה, את תפיסת עולמי לגבי כל סיטואציה וסיטואציה בחיים. היא תמיד הייתה צמודה אלי, מעריצה, ומאחר והיא הייתה בת יחידה היא הייתה מרכז עולמי ואני עולמה.
הילדה שלי שקטה, מופנמת, סגורה כמו פרח חדש. תמיד הקנטתי אותה שכשתגדל השב"כ או המודיעין יחטפו אותה כי היא נכס. כלום לא יוצא הכל נשאר בפנים רק החתכים שלה יעידו על ההוריקנים המתחוללים בנפש שלה. למול השיתוף האינסופי שלי ואי היכולת שלי לסתום את הפה השקט שלה מתגבר ומתעצם. היא דומה לי ומאוד שונה. הסימביוזה בינינו לא פשוטה. אנחנו רואות את רוב הדברים באותן העיניים. שתי אפונים באותה צלחת. בלי לשים לב ובלי כוונה גידלתי אותה לראות את העולם דרך העיניים השחורות שלי, לחפש משמעות במקום שאולי אין? אז עכשיו איפה ההצדקה?
אומרים תמיד שצריך רשיון כדי להיות הורה אבל עם כל הנסיונות וכל הכוונות הטובות ….. עכשיו אני צריכה להבין את גודל התהום
ולשנות.
אולי אם אני אצליח גם היא תרצה לראות אחרת את העולם….
ואם לא?