חמסין וציפורים משוגעות/ גבריאלה אביגור-רותם
את " חמסין וציפורים משוגעות" קראתי פעם ראשונה כמה חודשים לאחר שהוא יצא, עבר כבר יותר מעשור, אולם לא הפסקתי להתגעגע אליו, מאז. אני עדין זוכרת את תחושת העונג שהתפרצה אצלי כבר בקריאת המשפט הראשון בספר: "אם היית אלוהים……." עונג מזוכך עטף אותי, בבת אחת חזרתי להיות תלמידת בית ספר יסודי שחוזרת הביתה מבית הספר. היינו חוזרים יחד חבורת ילדים מאותו הרחוב, הליכות שלמות בדרך חזרה הביתה עברו עלינו עם המשפטים האלו בדיוק "אם הייתי אלוהים אז …" אני רציתי לנצח במשחק סף, שתמיד הפסדתי בו, ושאבא שלי יהיה יותר בבית, ושניסע עוד פעם לבריכה הזאת ליד הכינרת. שרית שגרה מתחתי רצתה שוקולדים תמיד, וגיא מהבית בפינה רצה "שיחיו כל אלו מהשואה" כמו שנכתב בספר הנהדר הזה. (היינו ילדים, זרקנו עטיפות של בזוקה מחלון המכונית (המקרטעת) ערבים היו טובים או רעים והכינרת הייתה פסגת החלומות שלנו השנה הייתה 75), כשקראתי את המשפטים האלו בעמוד הראשון בספר, הרגשתי איך הלב שלי דופק חזק, וידעתי שאני אתאהב, לא ידעתי עד כמה.
חלפו כמעט ארבע עשרה שנים מאז הפעם הראשונה שקראתי את הספר הנפלא הזה – כל פעם מחדש תכננתי לחזור אליו , ורק כעת בימים אלו עשיתי זאת, עדין התענגתי.
עמוד תשע: :"…אף אדם שפוי כבר לא מחזיק פרדס, אבל תשמעי לי, אל תמכרי אותו עד פסח… למה דווקא עד פסח? אני סתם שואלת : המחירים , אני יודעת שיגיד, אבל הוא מפתיע : בגלל הריח..הריח… הריח של הפרדסים לפני פסח…."
על מה הספר?
הדמות הראשית, היא לויה, דיילת, אשה בת ארבעים וקצת, אנו לא בטוחים איך היא נראית יש לנו רמזים, היא נמוכה, שיערה חלק ובהיר, והיא רזה מאוד, יש רמזים ליופי, כנראה אשה יפה, החיים הפכו אותה לאשת העולם הגדול היו לה בני זוג אחרים ושונים מהגברים הישראלים, היה לה צרפתי אנין טעם עיתונאי אוכל, איש עם פחד מטיסות, והמון אהבה אליה, היא נטשה אותו, גם את המאהב הקנדי היא עזבה, באמצע הארוחה, קמה ועזבה. ואנו יודעים שכל העולם הגדול הזה, שכל בירות העולם הגדול הזה לא נוגעים בה ולא חודרים אליה ולא משפיעים עליה ובעיקר לא לוכדים אותה בתוכם.
בספר אנו פוגשים אותה אחרי עשרים שנה באוויר, דווידי ה"מישיגענער" הוריש לה את הבית, את הבית של נחום ושלו, דווידי ונחום בנו של דווידי ואביה והיא היו סוג של משפחה, הרבה מאוד הם בילו יחד, לויה זוכרת שבתות שלמות איך היו נוסעים לאורך הארץ מקימים "מחנה" האבות היו חופרים מחפשים עתיקות, והילדים היו שומרים, כי בכל זאת עתיקות הם לא רכוש פרטי, ואם יש כאן יותר מרמז לדמות ידועה אז יש, אז מה, כמה רבים כאלו היו בנינו.
דווידי ונחום הם המשפחה של לויה ואביה. אביה הוא פרופסור קפלן, גם דווידי הוא פרופסור. כולם היו בטוחים שגם היא לויה תהיה איזו מומחית לשפות, אם לא פרופסורית אז לפחות מרצה בעלת שם, מומחית בתחומה. אולם החיים מלאים הפתעות. הספר עוסק בסוגיה הזו הרבה, על מה שחשבנו ומה שחלמנו ומה שרצינו ומה שקרה תוך כדי.
זהו אחד העניינים המרכזים והנפלאים בו, העיסוק במכלול הזה של ילדי שנות השישים , דור שהשואה עדין נוגעת בו ונוכחת בו ומשפיעה עליו מאוד מצד אחד ומן הצד השני ההתפרצות הזאת לעתיד, הציפיה הזאת למשהו אחר, שונה מרגש, מנותק מהעבר הגלותי והמלא אימה של הוריהם.
אך מסתבר שלא ניתן להתנתק, לא ניתן ולא בטוח שכדאי.
לויה לא הפכה למומחית בעלת שם, היא דיילת אויר, היא חוזרת לביתו של דווידי הבית שהוא הוריש לה, האיש שהקשר בינו לבן אביה לא ממש ברור לה לחלוטין. היא מגיעה לשם, ולא עוזבת, במשך שנה שלמה אנו עוקבים אחריה ודרך עיניה עוקבים אחר דור שלם של אנשים על מה שקרה לאותו הדור שבשנת 61 היה בן עשר, כיצד הם התבגרו? ומה קורה להם? ודרכם אנו לומדים על עצמנו.
ללויה יש כמה תפקידים בסיפור הזה, מצד אחד היא הגיבורה שלו, מצד שני היא המספרת, ומצד שלישי היא אשה רווקה בת ארבעים וקצת שעדין מחפשת אהבה.
אט אט מתגלים הפרטים: לקראת סופו של הספר, מובא לנו היומן, היומן שכתב אביה החל מ 19.11.39 ועד 30.6.45 , דרך היומן הזה מתגלים לנו עוד ועוד פרטים על חייה של לויה על ההווה שבתוכו חיה, על דווידי על נחום על אביה.
ועל אימה – האמא שנחשבה למתה ולא הייתה נוכחת בחייה.
דווקא בקריאה השנייה האחרונה העכשווית התעוררה בליבי ביקורת אפילו כעס כלפי אביב של לויה וכלפי דווידי ,אביו של נחום בעל הבית שמחזיר את לויה לשכונת ילדותה בכוח הצוואה.
לא פשוט להרגיש ביקורת וכעס כלפי אנשים מסוג האבות של לויה. כי איך אפשר לכעוס על מי שהיה שם?
איך אפשר לבוא אליהם בטענות? איך אפשר להאשים אותם בהזנחה? בנטישה?
רבדים רבים יש הספר המופלא הזה.
השואה, השואה שזורה בכל מילה ומילה בספר הזה, השואה היא הגרעין של הספר ומניעה את החיים של גיבוריו של הספר ושל הדמויות שבתוכו. היא זאת שמשפיעה ומעצבת ושוזרת וקובעת גורלות.
דרך סיפורה של לויה אנו מתוודעים לבני כיתתה, בראש ובראשונה לאורה המופלאה, מי שהייתה חברתה הטובה של לויה הילדה, אורה הייתה ילדה מדהימה משכמה ומעלה, לויה מפחדת מהמפגש עימה, בטוחה שאורה היא כעת, רופאה מבוקשת שמסתובבת בעולם ומצילה את האנושות, המציאות היא כמובן אחרת ,זה לא כישלון לא להפוך לרופאת מנתחת בעלת שם בינלאומי, זה לא כישלון להיות אשה נשואה ואמא לארבעה ילדים מוצלחים ומחונכים, זה לא כישלון להיות מורה מוערכת ומנהלת בית ספר, זה לא כישלון להיות חברה טובה ולהיות מעורבת בקהילה, החיים מסתבר אינם שחור ולבן , החיים מסתבר הם לא או להיות מומחית בעלת שם או שום דבר, החיים מסתבר נמצאים שם באמצע , ולהצליח ולהיות אשה עובדת רעיה תומכת אמא ובת להוריך המתבגרים זו משימה מורכבת וקשה מאין כמוה.
לויה רואה את האנשים מסביבה היא מלאת פליאה היא אינה שופטת, עברו עשרים שנה ולמרות הכול היא אינה חשה זרה , יש לה ערכים ונאמנויות ואהבות והערכות. בסופו של הספר היא אדם שלם יותר.
חמסין וציפורים משולבות הוא ספר נדיר בעומקו ביופיו ובמורכבות שלו.
הוא יצירת מופת , לקרוא שוב ושוב ושוב.
