בשנת 1999 פוטרתי מעבודתי. הייתי אז סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדתי באחת מחברות הסלולר כנציגת שירות לקוחות. באחד הימים קיבלנו הוראה שעלינו לרכוש מדים מכספנו. זה לא היה נראה לי הגיוני, שכעובדים אנחנו צריכים לרכוש מכספנו מדים שמקום העבודה מחייב אותנו ללבוש. הרמתי טלפון למנהל האזור, והבעתי את מחשבותיי בנושא. השיחה הסתיימה בכך שהוא הבטיח לעדכן אותי בקשר לעניין שהעליתי. בערבו של אותו יום קיבלתי טלפון מהמנהלת הישירה שלי, שאמרה לי : ענבל, גיל דורש שאפטר אותך.
הרגע הזה נותר בזיכרוני כאבן דרך משמעותית בהבנה שלי את החשיבות של כוח עובדים מלוכד שעומד ביחד מול מעסיק, עניין המאזן במקצת את יחסי הכוח הלא שוויוניים בעליל שבין עובד/ת למעסיק.
אני קופצת כמעט 20 שנה מאוחר יותר. זהו ערבו של יום הבחירות לאיגוד העובדים הסוציאליים, וקבוצת עובדות/ים סוציאליות/ים שאני חלק ממנה, מתכנסת בבית של אחד החברים. קיבלנו בשורה טובה והאושר היה גדול: נבחרתי לתפקיד יושבת ראש איגוד העובדים הסוציאליים הישראלי. אך לא עשיתי זאת לבד – אלא ביחד עם חבורת עובדות ועובדים סוציאליים אקטיביסטיות/ים, שחלמנו ביחד במשך עשור להיות שחקנים משמעותיים ולוחמניים בזירת המדיניות החברתית ובזירת מאבקי העובדים.
אני עובדת סוציאלית מזה כ-20 שנה. לאורך כל שנות עבודתי בשטח כעובדת סוציאלית קמתי בכל יום בשמחה ובציפייה ליום העבודה. למרות האתגרים המקצועיים והאנושיים המורכבים, אני מאמינה במקצוע הזה בכל ליבי. זו זכות גדולה לעסוק בשינוי חברתי, ובצמיחה של בני אדם וקהילות, ביחד איתם.
הצד השני של המטבע הוא האכזבה שכרוכה בעיסוק במקצוע הזה. התקציבים תמיד חסרים, המענים לאוכלוסייה תמיד מוגבלים ולעתים כלל לא קיימים, השכר נמוך, כוח האדם נוטש את המקצוע, והעומס הגדול ממילא גדל עוד יותר כתוצאה מכך.
לפני כ-12 שנים קיבלתי החלטה להצטרף לקבוצת עובדות עובדים סוציאליים שהחליטו לקחת אחריות על עצמם כאנשי מקצוע, ועל מדיניות הרווחה בישראל, ולפעול למען שינוי. אחת המטרות שסימנה אותה קבוצה היא הנהגת והובלת איגוד העובדים הסוציאליים, אשר מסונף להסתדרות העובדים הכללית. זאת מתוך תפישה שאיגוד עובדים הוא זירה מצוינת להובלת שינוי חברתי ופרופסיונלי, ושינוי לגבי זכויות העובדים, השכר ותנאי העבודה שלהם – והתפישה שכל זה הוא הכרחי אם אנחנו רוצים לראות מערכת רווחה טובה ואיכותית במדינת ישראל.
הניצחון בבחירות לפני כשנתיים היווה הישג. עם זאת, עבודה קשה ומרובה לפנינו באיגוד. מערכת הרווחה והשירותים החברתיים נמצאת במשבר נוראי של מחסור חמור במשאבים ובכוח אדם, תת-איוש ומבנים שמביישים את המטופלים והעובדות/ים כאחד.
אנו פועלים על מנת ש-20 אלף עובדות ועובדים סוציאליים בישראל יהיו מאוגדות/ים, אך מעבר לכך – ייקחו חלק פעיל בפעילות האיגוד, ישפיעו באופן ישיר על התכנים ועל הדרך שהאיגוד מוביל. אנו פועלים על מנת למצב את איגוד העובדים הסוציאליים כאיגוד לוחמני, שנאבק ללא לאות על מערכות העבודה הסוציאלית בישראל ועל שכרם של העובדות/ים וזכויותיהן/ם.
לפני כשנה יצאנו לרחובות – 7,000 עו"סיות/ים – למחאת ענק על טיבם של השירותים החברתיים, וכנגד אוזלת ידה של המדינה בהגנה על העובדות/ים מפני אלימות. בימים אלה אנו נערכים למאבק שכר, אשר יציל את המקצוע והשירותים החברתיים מכיליון. אני מאמינה שבכוחנו המשותף נחולל שינוי משמעותי.
ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העו"סים
