זה מתחיל קצת לפני… כאילו לא די בכך שאת בסוג של שוק מן המספר האסטרונומי – 50, שיש לו את העוז והיומרה להיות גילך המתעגל, נוחתות בתיבת הדואר שלך שתי הזמנות, חינם אין כסף, מתנות מן המדינה: האחת קוראת לך למחוץ את שדייך, עד קצה גבול הסיבולת, והשנייה מזמינה אותך לדגום את צואתך. אם תכננת להיעלב ולהתעלם, תגלי מהר מאוד שרופא המשפחה החדש שלך, בן ה-20 ומשהו, שהחליף את בת ה-60 ומשהו, הכניס אותך לרשימת התזכורות-נודניק שלו, וכך מדי שבועיים בערך מתקשרת אחות המרפאה ומוסרת לך שד"ר רונן שגיא מבקש להזכיר לך שעדיין לא…
אם בגיל 20 ומשהו המדינה מעניקה לך מענק שחרור, כאות תודה על תרומתך לצה"ל, ובגיל שלושים משהו – מענק לידה, כאות תודה על החיילים לעתיד שזה עתה ילדת עבורה, בהגיעך לגיל 50, זה כבר סיפור אחר: את כבר לא יצרנית וממך לא תצמח שום תועלת, רק צרות. לכן, בגיל 50 המדינה מסמנת אותך כפצצה מתקתקת של מחלות, שמוטב לה לגלות אותן אצלך עכשיו ולהרוג אותן בעודן קטנות, כדי שחלילה לא תחלי ותכפי עליה טיפולים יקרים ותרופות שאינן בסל. וכל זה נעשה בנועם ובמתק שפתיים, תוך דיבור לשכל הישר שלך, על החשיבות שבגילוי המוקדם ושרק בטובתך רוצה המדינה.
כאילו לא די בכך שמדי בוקר אני פוגשת דודה שמתעקשת להיות אני, כאילו לא די בשיער המאפיר, בצלוליליטיס, במשקפי הקריאה, בפרקים החורקים, בנדודי השינה, בסימני האלצהיימר שכבר למדנו לזהות, בקמטוטים שמאיימים להפוך לחריצים, כאילו לא די בכך שיותר מלהיות ליידי בנעליים אני מחפשת את הקומפורט, כאילו לא די שאיפור הפנים דורש בכל יום שעובר יותר זמן ויותר אמצעי הסוואה, באה המדינה ומעניקה לנו תזכורת כואבת מתחת לחגורה.
אז לא תודה. אני מסרבת לראות בגופי פצצה מתקתקת מהלכת, על אף שאיני עונה עוד להגדרה "פצצה". למרות משקפי הקריאה אני עדיין רואה, למרות סימני האלצהיימר אני עדיין זוכרת ומבינה בעצמי, שעם כל הכבוד לניוטון ולחוק המשיכה, לגיל 50 יש חוקים משלו.
- · גילוי נאות: נכנעתי לממוגרפיה, אבל עדיין איני מוכנה לדגום צואה!