"יתומים עם הורים" הוא שם מצמרר שנתן ירחון בריטי בכתבתו על הזנחת ילדים ובני נוער בחברה המערבית. בכתבה מוצגים בני האצולה הבריטיים הנשלחים כבר מגיל צעיר לפנימיות יוקרה כדי להבטיח את עתידם הכלכלי- פוליטי, ובעצם הם נזנחים ע"י הוריהם. הורים ממעמדות הביניים בכל העולם המערבי נוטשים יום יום את ילדיהם לשעות ארוכות באותו תירוץ, של הבטחת עתידם הכלכלי. בישראל התופעה של מעונות יום פרטיים, הפתוחים עד שעה שש בערב, ילדים בגילאי עשר ושתים-עשרה עזובים שעות לנפשם, מול המחשב. חזרת הורים הביתה בשעה שבע או שמונה בערב, היא רגילה וכבר אינה נושא להתנצלות אלא תופעת חיים שאת השלכותיה קצרות הטווח רואים כבר כיום, אך ההשלכות האמיתיות יהיה רק בעת שהילדים הללו יצטרכו להיות מבוגרים ובעלי משפחות משל עצמם.
ניתוח של שיחה מטיפול משפחתי, תשפוך מעט אור על הנעשה במשפחות ישראליות מבוססות ומודרניות:
*התוכן זהה למקור, כל הפרטים המזהים שונו.
"הגענו לכאן כיוון שבשבוע שעבר נאלצתי לעזוב בשעה שלוש את עבודתי. יותם ואדווה רבו ביניהם ללא הרף תוך השמעת המריבה בניידים שלהם. הצעקות החרישו את המשרד ויצאתי החוצה. אחותם הקטנה טל בכתה ללא הרף. קמתי ועזבתי הכול. באתי הבייתה והיה נורא. למען האמת, הם תמיד רבים כל יום כל הזמן מרגע הגיעם מבי"הס הבייתה."
"הילדים שלושתם לבד בבית?"
"כן, הייתה לנו מטפלת וזה גם היה גרוע, היא פשוט לא עשתה דבר. היא ברוב הזמן ראתה טלוויזיה. יותם ואדווה אמרו שהם יכולים להסתדר בעצמם והם גם יכולים לאסוף את טל מבי"הס."
" באיזו שעה אתם מגיעים הביתה?"
"אני מגיעה בין שש לשבע, פרט ליום אחד שבו אני מגיעה בחמש. זה היום שבו אני מסיעה את הילדים לחוגים."
"אני מגיע בין שבע לשמונה בערב, פרט ליום אחד שבו אני חוזר בחמש. זה היום שלי להסיע את הילדים. ביום נוסף הוריי באים אלינו משעה שלוש ונמצאים עם הילדים עד הערב. בעצם הילדים צריכם להסתדר בעצמם פעמיים בשבוע. המצב עם יותם קשה מאוד, הכול מתנהל בצעקות. אי אפשר כלל לדבר איתו בטון רגיל. כל צהריים הוא ממש עושה את "המוות" לאדווה שמחממת את האוכל עבור שלושתם."
"יותם, אתה שומע את התלונות של הורייך, זו בטח אינה הפעם הראשונה שאתה שומע את דבריהם, מה קורה? האם אתה צועק כל כך ומדוע?"
יותם מזדקף בכורסא, קצת נבוך ואז אומר:" אני לא צועק ראשון, אימא נכנסת וצועקת עלי. לגבי אדווה- היא לא אימא שלי והיא נותנת לי הוראות כל הזמן. לא בא לי לעזור לה."
"האם נכון, יהודית, שאת צועקת מיד עם הכניסה הביתה?"
"כן, אני צועקת, אני עצבנית מאוד. אני עצבנית ומתוחה גם בגלל העבודה רבת הלחצים שלי, אנחנו גם בונים בית במושב וזה פרויקט קשה ומסובך ואני תשושה לחלוטין. עם יותם הצעקות מתחילות כבר בצהריים, דרך המחשב. כשאני באה אני רוצה שהוא יקום מהמחשב, הוא ממש מכור, וידבר איתי ויעזור עם הכנת ארוחת הערב כי אני עסוקה עם טל הקטנה. יותם לא קם מהמחשב ואני כועסת מאוד. לגבי שיעורים תמיד אין לו שיעורים ואין לו מבחנים."
בקשתי מהילדים לצאת לחדר ההמתנה הסמוך למספר דקות.
" האם חשבת יהודית, שרק דקות לפני שהגעת הביתה, המחשב היה המקום הבטוח והנכון עבור יותם. שמחת שהוא שם ולא במקומות שאינך יודעת היכן הוא…האם חשבת על אדווה והתפקיד ההורי שלה כל יום? אם את צועקת מדוע שיותם לא יצעק?"
נקודות למחשבה:
- לפני שמחליטים על לידת ילדים, צריך לחשוב מה צריך להעניק לילד; וילה ואייפון או תשומת לב הורית? האם שלושה /שני ילדים במשפחה עם שתי קריירות מזנקות, זה עומס רגשי וטכני שאפשר לעמוד בו? המודל הישראלי של זוג הורים ושלושה ילדים, אולי לא בהכרח מתאים לכם?
- בשנים מסוימות בחיי הילדים כמות של זמן שהייה הורית עמהם, היא הכרח. זמן איכות רלוונטי מגיל שלוש-עשרה ואילך, וגם לא בכל מקרה.
- שעות השהיה עם הילדים מתקצרות אז כדאי לנצל אותן בתבונה ולא כדרך של פריקת לחצים ועומסים, כי הם שבויים של ההורים.
- ההורים צריכים לתת את דעתם בכל הנושאים שבהם הם מתנהגים בשניות ואף בהעמדת פנים: האם הילד ששהה שעות ארוכות לבדו בבית גדול, נסע וחזר בעצמו לחוגים, הוא ילד גדול גם כשהם מגיעים ולכן מתמרד לפעמים, או תינוק קטן וצייתן? האם הטלוויזיה ומשחקי המחשב שהילד בילה שעות לידם, וגרמו תחושת רווחה להורים ביודעם היכן הילד, פתאום צריל להפסיק לשחק, כי הם הגיעו הבייתה?
אני יודעת שהמאמר הזה עשוי להרגיז לא מעט קוראים. אני מאמינה שחשוב, עם או בלי רוגז, לעצור ולחשוב על הדברים בכנות.
2.0 this work by Paul Fenwick, is licensed under CC BY-SA
