אחד הקשיים הגדולים ביותר באימון פסיכולוגי הוא התמודדות עם איפיוני משפחת המוצא בעת שהפונה גדל בה. אנשים רבים נמנעים מלפנות לעזרה, כיוון שהם חוששים לגעת בדימוי המשפחתי "המוקפד" או בנרטיב שנבנה במשך השנים אודות חיי המשפחה. הורים רבים חוששים מהפניית ילדם לטיפול מפחד שמא המטפל "יעוות" את מה שקרה או קורה במשפחה.
פגיעה משפחתית בדיעבד היא ההבנה שעולה בטיפול או באימון כי בעצם גדלנו במשפחה שלא מתוך כוונה , פגעה בנו, בתהליכים שונים שהתרחשו בה בעת שהיינו ילדים. הנפוצים ביותר והמוקדמים לצוף, הם סיפורי אלו שחוו לינה משותפת בקיבוץ והתקשו לעמוד בחרדת הנטישה. חוויה זו תשפיע ותעצב את המשך חייהם בכל הקשור ליצירת קשרים ומתן אמון. סיפורי העליה לארץ של העולים מארצות ערב, המעברות, עיירות הפיתוח והשפעת הגדילה בהן על חיי המבוגר, כגון: שבר בסמכות האב ואי תפקוד המשפחה, עוני וחיי מחסור, אי הבנת השפה והפיכת הילדים למתורגמנים ועוד.
לאחרונה עולים גם סיפוריהם של "ילדים" בגילאי 50-70 שחוו את ילדותם במשפחות אשכנזיות לא מתפקדות , בעיקר בגלל כאבי השואה, פליטים וניצולים יחידים מכל משפחתם, שהקימו משפחות וחנכו את ילדיהם. יגאל שוורץ בספרו "מקהלה הונגרית" שיצא לאור ב2014 חושף ילדות מסוייטת, בחיים לכאורה מוצלחים של משפחה נורמטיבית לכאורה המתגוררת בכפר אז"ר. קדמו לו רות אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק ואחרים. הפגיעה בילדים לא נעשתה במכוון או מתוך הפרעה נפשית מאובחנת, אלא בעיקר מתוך מצוקות החיים וממחשבה שכך נכון לנהוג עם ילדים.
חשוב להדגיש כי תפיסת הילדות כפי שהיא משתקפת במסעו של הילד אל הבגרות, אינה משקפת בהכרח, את חוויות הילד, בזמן אמת.
מהי החשיבות של הבנת הנושא?
1. החשיבות רבה עבור כל אלה המתקשים בטיפול או אימון לדבר על הוריהם ועל ילדותם כאילו "הם מוציאים שם רע להוריהם" בעוד שהם מבינים שההורים ניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו. אני תמיד טוענת שגם אם דרכו עלייך בלי כוונה זה עדיין כואב מאוד! הבנה כי תפיסת הפגיעה היא רק בדיעבד ואין חלוקת האשמות, מקלה מאוד.
2. הגילוי הציבורי והשיח אודות המשפחות שההורים עשו לא מעט כדי לתת פלטפורמה טובה יותר לילדיהם, היא נכונה, אך גם נעשו פגיעות בדרך שיש להן לא פעם השפעה כבירה על חיי האדם המבוגר. חשיפה והודאה כי בצד הנתינה הרבה היו גם הורים ומורים "בעייתים" עוזרת להבין כיצד התעצבה אישיותו של האדם הבוגר.
3. יש להקפיד כמובן לערוך את האבחנה המבדלת בין סיפור המשפחה כפי שמשתקף מעיני הילד- המבוגר כעת, לבין דמויות ההורים כפי שהן. האבחנה חייבת להיות חדה; האימון הפסיכולוגי אינו בא "להעניק ציונים" או חוות דעת על דרך תפקודה של המשפחה הגרעינית, אלא כיצד היא משתקפת מעיניו של הילד שגדל בה ומהן ההשלכות על חייו בהווה. כניסה מעמיקה לאיפיוני המשפחה ולסיפוריה לרוב אינה נדרשת. חשוב להציף סיפורים מכוננים או סיפורים עם נרטיב חוזר. הם מיצגים את האווירה, המילים, הדרישות ודרכי התמודדות של המשפחה באופן מילולי ולא מילולי.
בעיניי, המסע של הילד שהפך לבוגר, ומשקיף אל ילדותו דרך ילדיו ומעמיד את עצמו במקום של הוריו בהופכו להורה ולהורה של הורה, התמודדות עם אמיתות הבית שגדלנו בו, מעידה על בגרות, אומץ ןפרספקיטבה של חשבון נפש, שמטרתן הקלה והשלמה "טובה" עם העבר וההווה.
—-
Photo by uditha wickramanayaka, is licensed under CC BY-SA
