12.6 , אני ואמיר מגיעים לפגישה אצל דר' גולדווסר , האונקולוגית המצוינת שלי שבנוסף על היותה מקצועית ויסודית מאוד , מהרגע שבו סיפרתי לה שאני אוטיסטית , דואגת לעדכן אותי בכל המידע הרפואי לפרטיו כדי להוריד את רמות החרדה שהנן די BILT IN בתוכי.
אנחנו ישובים מולה , הסיטואציה הזאת מוכרת לנו עד כאב , תרתי משמע ואז לאחר שהיא מתחקרת אותי כרגיל לגבי תחושותיי לאחר הטיפולים , היא קובעת כי מהיום יש להתחיל ליטול את הטמוקסיפן שעתיד ללוותני במשך 5 שנים ומסבירה לי בפירוט לגבי תופעות הלוואי שלו ובעקבות נטילתו , את תופעות הלוואי של גיל המעבר. בנוסף, כשאני מספרת לה לגבי גלי החום האיומים שכבר חוויתי היא מציעה תרופה נוגדת חרדה שאמורה לעזור גם בטיפול בגלי חום , בשם וייאפקס.
ואז אמיר שואל את מה שאני לא העזתי. בביישנות המתוקה האופיינית לו כל-כך הוא שואל אם למעשה , לאחר טיפולי הקרינה , נותרו עדיין גידולים או שאני נקייה מהסרטן .
היא מביטה בו בפליאה, כמו היה זה מובן מאליו , ואומרת שבוודאי, שזו הייתה מטרת הטיפולים ואכן אנחנו יכולים לשמוח מהידיעה שאין בגופי יותר גידולים , אבל שיש להיות במעקב ולבצע ממוגרפיה וסונר בנובמבר , וכמובן לחזור אליה באוקטובר , ולהקפיד בדייקנות על הטיפול התרופתי ההורמונלי.
אנו יוצאים משם שיכורים מאושר, כן, הדרך להחלמה היא עוד ארוכה וגיל המעבר ממש לא נשמע להיט,
אבל, ניצחתי את הסרטן !
וזה מה שחשוב
