יום שישי, כ – 10 ימים לאחר סיום טיפולי הקרינה וקבלת הזריקה ההורמונלית הראשונה , רון וקנדל , אחיו של אמיר וארוסתו האמריקאית שכולנו מאוהבים בה, נחתו בארץ מניו-יורק ואנו עתידים לחגוג את אירוסיהם במסעדה באותו הערב. כולי התרגשות, אחרי התקופה המייסרת שעברתי, סוף סוף קצת נורמליות , לבוש יפה , התגנדרות ותחושה של לחזור להיות אישה .
אני מצפה בקוצר רוח לערב, לובשת אוברול שחור ארוך, צמוד וסקסי , שעכשיו משרזיתי כל-כך יכולה להרשות לעצמי , מתאפרת בקפידה והכי מאושרת לקראת המפגש המשמח, ואז זה קורה …
אני חשה שאחת האצבעות בכף רגלי השמאלית מעקצצת בטירוף ! בתחילה אני חושבת לתומי שייתכן שקרני השמש צרבו את רגלי ומנסה להזיז אותה, זה לא עוזר, אני מניחה קרח על האצבע המסכנה והעקצוץ לא חולף ! ואז מגיעים להם גלי החום בעצמה מפחידה ואני מסוחררת ולא מצליחה לעמוד על הרגליים.
אני נוחתת בתבוסה איומה על הספה ומבינה פתאום שהחיים שלי עומדים להשתנות , שעליי לצפות לכך שגלי החום יתקיפו אותי בכל ערב ושמעכשיו בילוי בערב, אפילו סתם בחוץ זה כבר לא משהו טריוויאלי שיכולה לקחת בחשבון, שצריכה פתאום כל הזמן להיות בסביבה ממוזגת ובעיקר ללמוד לנהל את חיי במצב הקיים שככל הנראה לא הולך להשתנות וייתכן שאף להחמיר. אני בוכה מרה , האיפור המושקע שלי מרוח על פניי ואפילו בקושי יש לי הכוח להוריד אותו ולפתוח במלאכת הניקוי והטיפוח היום-יומי . אני מותשת , כל-כך מותשת .
