עברו 22 שנים מאז אותו לילה נוראי- הייתי בכיתה ח' ובאותו ערב היינו בבת מצווה של המשפחה- לא ממש מודעים לדרמה שהתחוללה. סבא וסבתא שלי התארחו אצלנו וכשחזרנו הביתה, היה מאוד קשה לעזוב את מסך הטלויזיה. למחרת, בחטיבת הביניים בה למדתי, קיימו שיחה עם כל התלמידים, ואני בעיקר זוכרת שבימים שאחרי, רוב האנשים במדינה הסתובבו בפרצוף המום.
אני מתגעגעת- לתמימות שהייתה בי אז, לסבא שלי ( סבא אחר כמו שנהגנו לכנות אותו אחי ואני) שאיננו בחיים כבר 16 שנים כמעט שייצג עבורי תמיד את ארץ ישראל היפה והטובה, זאת שעליה נלחמו אבותינו משחר הימים, ולאיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות.
אתמול ראיתי את הנאום האחרון של יצחק רבין מעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב- 4 לנובמבר 1995- בו הוא דיבר לכל העם ( ולא רק לאלו שאינם חמוצים…..),ציין בפני המשתתפים שאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, שדרך השלום עדיפה על דרך המלחמה.
כמה עברנו מאז- מקנן בי החשש שמה שהיה טוב -לא יחזור, על העובדה שערכים כמו סבלנות וסובלנות כבר לא קיימים אצלנו- איפה ההבטחה שניתנה בהצהרת העצמאות שהמדינה תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין? ממתי הפכנו לחברה שחושבת ש-רק לי מגיע ולא אכפת לי מה קורה לאחר? איפה המילים הבסיסיות של תודה, בבקשה וסליחה?
בזמן האחרון שוחחתי עם מספר אנשי חינוך צעירים ונמרצים, שמנסים להנחיל לדור הצעיר את אותם ערכים שיש תחושה שכבר אינם,ערכי הסובלנות והסבלנות- והם נתנו לי אמונה שעוד לא אבדה תקוותנו, וקם פה דור שאומנם לא חווה את רצח רבין והשלכותיו אבל זהו דור שגם בו קיים הרצון והאמונה לאחדות העם היושב בציון.
אין לי עניין לחנך אף אחד- מלבד את ילדיי בבוא העת- אבל הגיע הזמן שנתעורר כולנו ונבין שאפשר אחרת, שלא צריך ליפול לכל אותם תרגילים פוליטיים וסיסמאות קלושות, שאנשים מסוימים שיושבים בכנסת אינם ראוים לנו, שראש הממשלה( ולא משנה על ידי מי הוא נבחר) לא יכול להסתבלט עלינו- חמוצה תקרא לאשתך……
אני רוצה לסיים במילותיו של רבין- אותו איש שנלחם כל כך הרבה שנים למען בטחון ישראל- אותו איש שהאמין שיש פרטנר לשלום בקרב הפלשתינאים ואפילו בקרב המנהיגות בסוריה באותם השנים-
"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי".
