מה בסך הכול רציתי? לקום בבוקר עם חיוך, לעבור בשלום את מטלות הבוקר, להגיע לעבודה ו… שיהיה יום טוב. אבל כבר מהבוקר היו סימנים שזה לא הולך להיות בדיוק ככה. הבן הקטן התעורר עם חום, בדיוק כשאני צריכה להגיע לישיבה חשובה עם לקוח. התקשרתי לאמא שלי ולמזלי היא היתה פנויה והסכימה לבוא לשמור עליו.
איכשהו הגעתי בזמן לעבודה, והיו לי עוד כמה דקות לפני שאכנס לפגישה. שמתי לב שאני חסרת מנוחה וחיפשתי דרך להירגע.
נזכרתי בסדנא שהייתי בה לא מזמן, באיזשהו מקום ברמת גן. היה שם אדם מיוחד שדיבר על כל מיני דרכים להכניס יותר שקט ורוגע לחיינו. הוא הזמין אותנו לנשום. בהתחלה זה נראה לי מגוחך. יש מישהו שלא יודע לנשום? אבל די מהר גיליתי שכשעוצרים הכול ומתרכזים בנשימה, זה מייצר משהו שונה בגוף. האיש (תמיר) הציע לנו, כשאנחנו נתקלים במצבים מאתגרים, פשוט לעצור ולנשום נכון. אין לי מה להפסיד, חשבתי. עצמתי עיניים, שאפתי אוויר פנימה ונשפתי אותו לאט החוצה. עשיתי את זה שלוש פעמים ואז המשכתי לנשום רגיל. פקחתי את העיניים, הסתכלתי סביב וגיליתי שאני מרגישה הרבה יותר טוב. חייכתי לעצמי, אספתי את חפצי ונכנסתי לפגישה.
מיקי, הלקוח, לא הפסיק להתלונן שאנחנו לא עושים עבודה טובה בפרויקט. בעודי מחפשת את הדרך הטובה ביותר להתייחס לטענות שהעלה, גיליתי שאני עצבנית וחסרת מנוחה. היה לי ברור שבמצב הזה יהיה לי קשה לענות לו. המשכתי להקשיב לדבריו, אבל במקביל נשמתי כמה נשימות עמוקות, כשאני מנסה להתרכז בנשימה. נזכרתי שמיקי חדש בתפקיד וכנראה דואג שאם הפרויקט לא יצליח, המנהל שלו יראה בו את האחראי לכך. הוא פשוט פוחד, אמרתי לעצמי. הסברתי לו כיצד אנחנו הולכים לעבוד יחד ולהצליח בגדול בפרויקט הזה. מיקי יצא מהפגישה עם חיוך גדול.
יצאתי מוקדם מהעבודה להחליף את אמא שלי. הסעות ילדים לחוגים, ארוחת ערב, מקלחות והגיע הקצה של היום. שכבתי על הספה, עייפה, והרהרתי באירועי היום. חשבתי לעצמי, שלמרות שהיום הזה התחיל ברגל שמאל, בסך הכול, הוא היה די בסדר. אבל הוא יכול היה להסתיים אחרת, אם לא הייתי עוצרת לנשום. כן. זה כל מה שעשיתי. לנשום. כל כך פשוט. ויחד עם זאת, זה השפיע באופן משמעותי ביותר על ההתנהלות שלי, ודרכה גם על הסובבים אותי. בעלי הגיע מאוחר מהעבודה ומצא אותי ישנה על הספה. כשהעיר אותי, אמר: ישנת עם חיוך על השפתיים. נראה שהיה לך יום טוב.
