את הקלישאה "הריון הוא לא מחלה" שמעתי כל כך הרבה פעמים שזה כבר נהיה מצחיק להסביר שכשהבטן שלך מתחילה לתפוח לאיטה ואת מקיאה כל בוקר את נשמתך אל האסלה (אם הספקת להגיע), זה דווקא כן מרגיש קצת כמו איזה סוג מעוות של שפעת.
שלא לדבר על רכבת ההרים הרגשית שעוברים בזמן הריון, התקוות והפנטסיות וההתלהבות שפתאום מתנגשות באיזה רגע מבהיל של חרדה והאם הכל בסדר ומתפתח כמו שצריך. כנראה שזה משהו שרק מי שחוותה את זה על בשרה תוכל באמת להבין.
אז זאת לא מחלה, אוקיי, יופי, אבל הלא מחלה הזאת דורשת שורה של בדיקות (אני כמובן מחריגה את סטיק הפיפי הראשוני והמקסים מהחישוב הזה) – שקיפות עורפית, סקר ביוכימי שליש ראשון, "תבחין מרובע" (סבתא 'שלהם תבחין מרובע), סקירה מוקדמת, סקירה מאוחרת ושאר ירקות.
הגינקולוג שלי אמנם מקסים אמיתי (כמה זה נדיר אצל גינקולוגים) ומתחשב ומסביר והכל – אבל בן הזוג שלי ואני תמיד היינו בלחץ לפני שהיינו באים אליו ומצליחים לריב בצעקות על שטויות קטנוניות (למה הוא לא יכול לסגור את משחת השיניים אחרי שהוא משתמש בה?? למה אני לא יכולה להשאיר פחות שערות בכיור כשאני מסתרקת??).
בסקירה המוקדמת, העוברית (שם קוד: "חומוסית") בכלל לא רצתה לזוז – והגינקולוג שלי שלח אותנו לעשות סיבוב "מסביב לבלוק", לשתות משהו ולאכול משהו. ישבנו שנינו שותקים, כל אחד כמעט מתחיל מריבה על זה שהעוברית לא זזה כי היא עצלנית כמוהו/ני.
אחר כך כבר כמעט הצטערנו שהיא זזה, כשהרופא התחיל להגיד כל מיני דברים מפחידים (נדמה לי ששמעתי משהו כמו "ממצא אקוגני", אבל לא הייתי חותמת על זה, כי באיזשהו שלב הפסקתי לשמוע בכלל) ואמר שהוא ממליץ על מי שפיר.
לדקור לי את הבטן ההריונית שלי נשמע לי כמו הדבר האחרון בעולם שמתאים לי (נראה להם שהם ידקרו לי את הבטן?!), והלכנו לחוות דעת שנייה אצל גינקולוג שמומחה באולטרסאונד, בתקווה שרופא הנשים המקסים שלי פספס פה משהו.
ובכן, לא: פחות מדקה מתחילת הבדיקה הוא כבר זיהה עורק יחיד בחבל הטבור והרחבת אגני כליות, שהן, כך הסביר לנו גינקולוג ב', נורות אזהרה מהבהבות לתסמונת דאון. זה סינדרום מאתגר, הוא אמר, שיכול לכלול פיגור, ילדותיות, מומי לב ועיכול, עקרות והיהלום שבכתר: מחלות של הזקנה – כמו אלצהיימר – בשנות ה-30 וה-40 ותוחלת חיים מקוצרת, משהו כמו 50 שנה.
עוד אפילו לא התחלתי לעכל את המידע, כשהוא הדגיש: זאת לא אבחנה סופית, אלא רק נורות. מה זאת אומרת? שעוד אי אפשר להגיד באופן סמכותי שזה הריון של דאון, ורק אחרי בדיקה יסודית ב-DNA של העוברית אפשר יהיה לקבוע בוודאות במה מדובר, אם בכלל. יכול להיות, הוא הוסיף, שתוצאות הבדיקה יהיו – הכל בסדר, אין שום בעיה.
בשלב הזה כבר כמעט השתכנעתי שאין מנוס מדיקור מי שפיר, עד שהרופא אמר לי שיש היום בדיקות חדשות שמגלות דאון ותסמונות אחרות, באמצעות בדיקת דם פשוטה, שיכולה לחסוך לי דיקור. הוא אמר שיש כמה חברות בתחום. שאלתי אותו על מה הוא ממליץ, הוא ענה "הרמוני" בדיקת דם גנטית לא פולשנית באופן נחרץ וחד משמעי.
למחרת כבר עשיתי את בדיקת הדם וכעבור 10 ימים קיבלתי את התוצאות. אחרי כמעט שבועיים של חלומות זוועה ופחד גדול, כשאני כבר מצפה לבשורות איוב, התוצאה הטובה שהעידה על כך שהכל בסדר, כמעט באה לי בהפתעה.
שאלתי את הגינקולוג עד כמה זה בטוח וודאי, ואם לא שווה בכל מקרה לעשות מי שפיר, כדי שנהיה שקטים. הוא אמר שהבדיקה מדוייקת ב-99% ושאין סיבה לדאגה או מקום לבצע דיקור. יותר מכך, הוא ידע לספר לי על נשים שבאו אליו והיו סימנים מחשידים באולטרסאונד שלהן, קיבלו בבדיקת הדם של "הרמוני" תוצאה טובה וילדו תינוקות בריאים. זה היה נשמע מרגיע.
למרות זאת ההתלבטות שלי אם לעשות מי שפיר נמשכה, אבל כאשר באולטרסאונד הבא, בסקירה מאוחרת, אגני הכליה כבר לא היה מורחבים – היה לי עוד ביטחון בממצאים של בדיקת הדם הגנטית. אחרי כמה חודשים ילדתי בת בריאה (טפו טפו) ומקסימה.
