ישבתי במחלקת הרדיותרפיה לקראת טיפול הקרינה השלישי שלי. אני לבד, חשופת ראש עם פלומה כהה שמתהווה לה אט אט. לא אכפת לי להיות לבד, למדתי לאהוב את זה. אני לא חייבת לדבר, לא להקשיב, רק להיות עם עצמי. התיישבה לידי אישה יפה. היא מבוגרת ממני. כל כך שברירית ועדינה. שאלה אותי שאלות לגבי הטיפול, סיפרה שזה הטיפול הראשון שלה בקרינה. ניסיתי להרגיע, הרגשתי בעלת ניסיון. אפשר לחשוב… שתינו באותה הסירה, אני פשוט התחלתי את שלי יומיים לפניה, ולכל אחת מאתנו החוויה הסובייקטיבית שלה. אולי זה כל כך חסר טעם להרגיע, כי היא תחווה את זה אחרת ממני. ובכל זאת, קשה לי שלא לצאת מגדרי כדי שהיא לא תיבהל. יום אחרי דיברנו כמכרות ותיקות, ומהשיחה שלנו הבנתי על עצמי כל כך הרבה דברים.
הפחד האמתי שלי עכשיו הוא שכל מה שהשגתי בשנה הזאת ילך ויתפוגג לו. שאחזור להיות אותה אישה לא מסופקת שהייתי לפני שחוויתי את הרעב לחיים. אז אני מנחמת את עצמי באמונה ששום דבר לא הולך לאיבוד. שאי אפשר לחזור אחורה, כי אני כבר אחרת. וגם שאף אחד ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה, וטוב שכך. איש מאוד חכם, שאני כל כך אוהבת, אמר פעם, בגילגול קודם שלי, כשאני הייתי בת 17 והוא היה המורה הנערץ שלי, שחלל לא יכול להישאר אותו חלל מרגע שקורה בו משהו, ושכל דבר וכל פעולה משנים את הכל לצמיתות. אז בשבילי יוצא מזה, שכל החודשים הארוכים אשר בהם, מתוך החלטה מודעת, צמחתי כלפי מעלה וניצלתי את מה שנפל עליי להתפתחות לא יעלם לעולם.
ויחד עם זאת נותר בי עצב עמוק על אובדן התמימות. אותה תמימות שמדחיקה אצל רובנו את העובדה שהמוות הוא משהו שקורה לאחרים. ומחלה היא משהו שלא יגיע אלינו. אליי היא הגיעה.
ודווקא עכשיו אני, שקיבלתי כוחות על, והפכתי לכל כך אמיצה בעיניי ובעיני סביבתי ממש מפחדת. כל כך מפחדת שזה יחזור. שזה יהיה יותר קשה אם יהיה סיבוב נוסף. ולמרות שבעיניי הרופאים אני בריאה, כי מרגע שעברתי את הניתוח אין לי תאים סרטניים, מפחדת רק מהם. אני לא רוצה יותר בתי חולים, ובדיקות, ודקירות, וחומרים כימיים, והקרנות שמטגנות לי את הצורה, וילדים שמפחדים על חייה של אמא שלהם.
ואם גורלי הוא ללכת לפני ה"שיבה הטובה", אז אני מנצלת כל רגע. כי אין בעולם הזה מספיק זמן לכל התוכניות שלי. ואם אני דוחקת כדי להשיג את מה שתמיד ייחלתי לו, ואם אני לא סבלנית, אולי זאת תופעת לוואי של מי שראתה לכמה רגעים את המוות מול העיניים. המוות לא מפחיד אותי. מה שמפחיד אותי הוא פתאום להבין עד כמה מסוכן ואלים היה הגידול שלי. עכשיו זה שוקע, כשהייתי בזמן ההישרדות, לא התייחסתי אליו, לגוש שהוצא, לסכנה שהייתי בה, הייתי עסוקה בלעבור את הטיפולים ולהיות חזקה בשביל כולם. בשביל אהוביי שאיני יכולה לסבול את העצב וחוסר האונים שלהם מול המחלה שלי.
כרגע אני עסוקה בלהספיק. להספיק לעשות את כל מה שפחדתי ממנו , הובכתי בגללו, או דחיתי מסיבה כלשהי. את הכל אני רוצה, ועכשיו. התחלתי לצייר אחרי שנים של פחד שהיצירה לא תהיה מושלמת. ניסיתי לרקוד עם עוד נשים במסגרת "ריו אביירטו" (גגלו, אין לי סבלנות להסביר), אני רוצה לעשות תזה ואולי דוקטורט, בודקת את העניין אחרי הפגישה מקרית, (או שלא, נסתרות הן דרכי האל) עם מרצה מהפקולטה שלי בבית החולים. ולסגור עוד מעגל שישב לי שנים כאבן כבדה על הלב. הנחיתי פאנל במסגרת ערב שארגנו בויצ"ו, למרות שאף פעם לא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד מול קהל.
ולאחרונה אני ממש מוצפת, ולא מפסיקה לתת גז. ובאמת שאני מנסה לסלוח לעצמי, כי אני בסך הכל בת אנוש. למעשה, אישה שעוד לא סיימה את כל הטיפולים שלה במלחמה נגד אויב . ועם כל הכוחות שגיליתי אני צריכה ללמוד גם לנוח. עוד משהו ברשימת ה"לעשות" שלי.
נראה לי שברגע שאשאיר לי כמה דברים לעשות אחר כך, אז אדע בביטחון שצלחתי את התקופה הזאת מבחינה רגשית.
