היא נכנסה במרץ למטבח, עם פחית שימורים של שעועית לבנה ברסק. פתחה מהר את הפחית, רוקנה לצלחת, ושלחה לחימום מהיר במיקרו. השתתקנו, שאר הנשים. לקחה את הצלחת והתיישבה איתנו, לשיחת נימוסין. חמישה ילדים יש לה. אחרי הגירושין כולם היו אצלה, אבל בלי מערך תמיכה, היא פשוט קרסה, כלכלית וכמובן, נפשית. הגרוש נשאב לואקום והחמישה עברו אליו. עכשיו היא מגיעה פעמיים בשבוע למרכז הקשר שלנו, פעם לראות שלושה, ופעם לראות שניים.
שניה אחרי שסיימה, שטפה צלחת ורצה החוצה בבהלה גדולה מהבור בו היא חיה, אמרה לי החמודה שמקטרת תמיד – לא יודעת איך היא מחזיקה מעמד בחיים בלי החמישה, ועוד אחרי שהיא קיבלה אותם. לא היה לי מה להגיד, אז אמרתי – כן, קשה. מה יש להגיד לחמודה המקטרת תמיד, שהגרוש שלה חידש קשר עם הבת שלו כדי לקבל חוות דעת חיובית בתיק פלילי העומד נגדו, ולכן הם נפגשים, אחרי שנות נתק, במרכז שלנו. יופי שצרות של אחרים תמיד נראות רע יותר.
את לא יודעת מה הסיפור, אמרה זו שברחה ממטורף אלים. למען האמת, כולנו לא יודעות מה הסיפור. מה הסיפור של כולנו. איך במקום לחלוק את גידול הילדים עם הגרוש, אנחנו מגדלות ילדים לבד, ומבלות את פגישותיו השבועיות בישיבה במטבח של מרכז הקשר ותמיכה הדדית. זמנית, אומרת העובדת הסוציאלית, זמנית. אנשים רגרסיביים אחרי גירושין, ואח"כ חוזרים לעצמם. כשהם יחזרו, תזכו אולי לנורמליזציה. חמודה. צחקה איתנו פעם ואמרה – נו, תכתבו לי שאתן קבוצת תמיכה במטבח של המרכז, אולי יוסיפו לי איזה לירה למשכורת…
אני לא יודעת איך הן אומרות לי שהוא משתפר, אמרה לי זו שהגרוש שלה דיכאוני. המפגשים לא הולכים לשום מקום. אין ממש תקשורת, רק כדורגל ושטויות. נו, אני אומרת לה, מה צריך יותר. זה בנים. שישחקו כדורגל ויעשו שטויות. שני דברים שקשה לעשות איתנו, גם כי לא תמיד נשאר לנו כוח, או פנאי.
איפה היית שבוע שעבר, שואלת האתיופית שיושבת בצד עם אמא שלה, כבר שלוש שנים. הוא ביטל, אמרתי בשקט. הוא שלח לי סמס. שנים אחרי יום הקרע אני עדיין "המזכירה הנאמנה" שלו. הוא לא מתקשר לעובדת הסוציאלית. מסמס לי הוראות לביצוע: האוטו במוסך, אין לי איך להגיע, תתנצלי בשמי לילדים. אני אומרת להם – חברים, האוטו של אבא במוסך, הוא לא יוכל להגיע. הקטן אומר – שיבוא ברגל. אנחנו כבר נסענו לשם ברכבת וברגל מרחובות, וזה היה ממש נחמד. כן, אני אומרת לו, אבל כנראה שהוא לא יספיק, אבל לא נורא – חג ישוב היום! נצא ביחד לחגוג! (חייבת לברוח. הם ואני עוד לא בגיל הנכון לאמת בעניין). אני לא הולך, אומר השלישי. למה?! אני יורה בו בלי לדאוג קודם לחומת מפגע. כי כבר אמרתי לכולם שאני לא אבוא לחג ישוב כי אני עם אבא. לא בא לי להסביר שהוא לא בא.
בולעת את הגוש בגרון, לובשת חיוך, ואומרת טוב. נביא את הדוד שלכם עם הילדים שלו, ונכין פלצ'ינקה!
"א' זה אין אבא", אומר לי אחי בחיוך ובשקט, רק בינינו מפני הקטנים, בפרפרזה על "א זה אבא". תתעודדי, אחותי, אפשר לחשוב.
לא, אני לוחשת חזרה, א זה אבא ואבא זה ז, במקרה הזה. הוא צוחק ואומר את רואה, כשהיית נשואה לו היית פחות מצחיקה.