אחת, לא חשוב מאיזה עדה, פרסמה פוסט בו ספרה איך אמא שלה סטרה לה כשזו ספרה לה שהיא כנראה קיבלת מחזור לראשונה. לילדה האומללה לא היה מושג מה זה וסת, והסטירה ניחתה עליה בהפתעה גמורה. אני זועזעתי מאד. לא חשוב לדעתי הטקסט המנחם שלווה את הסטירה, או האיחול, אלא ההתנהלות האלימה הזו ברגעים עדינים כאלה.
כתבתי לה, סימפטיה להשפלה ולכאב. בתמורה היא טענה שאני מתנשאת שאינה מבינה דקויות תרבותיות, וביטלה את החברות הוירטואלית בינינו.
זה הזכיר לי את הביקור שלי במרכז המלך שאקה בדרבן, דרום אפריקה. מרכז שוקק חיים בסגנון השבט זולו – השבט הדומיננטי באזור. המילה שבט נראית לי מתנשאת שאינה מבינה דקויות תרבותיות, כי באירופה היה הגיוני לקרא לקבוצה כזו "עם", ובאפריקה מדובר ב"שבט". בכל זאת, אזרום עם המונח. מקובל להגדיר את הזולו כשבט, ואת שאקה כמלך. בדרום אפריקה של היום, הרפואה המסורתית, דגל הדקויות התרבותיות והשיבה למה שהיה או לא היה, ממליצה לאנשים להתמודד עם מחלות מאד מודרניות, בדרך שבעיני כל אדם שפוי היא מופרעת. חולה איידס שפונה למרפא אלילי, יכול לקבל עצה, שנחשבת מאד פופולרית, שכדי להרפא ממחלתו, עליו לחדור לגוף צעיר. אונס צעירות וצעירים קורה שם יותר מידי, גם בעידוד רופאי האליל המקומיים, וגם כי באפריקה, מה מותר ומה אסור בתחום, לא מגובש בדרך המערבית. גם המוות מאיידס קורה שם יותר מידי (גם כשנרשם רישמית כמוות ממחלות נלוות לכשל המערכת החיסונית).
אפריקה יבשת גוועת. הזולו עם לוחם.
שאקה טיפח את הלוחמנות למימדים של קדושה. לזכותו, הוא הצליח להתנהל חכם מול הכובש הבריטי, ולארגן היטב את החוסים תחתיו. שיטת הארגון הייתה פשוטה – מי שלא בא – ימות. עדיף לצאת לקרב מלמות סתם, והצבא שלו הלך והתעצם. בקתתו – ארמונו, נקראה "בקתתו של זה שהורג בייסורים".
אכזר בהצהרה ואכזר במעשים. בימי האבל על אמו, נרצח נציג מכל משפחה בכל רחבי ממלכתו של שאקה. כדאי היה שכולם יהיו עצובים מאד ביום הזה, ושלכולם תהיה סיבה טובה לבכות.
ועכשיו בדרבן, לחופי האוקיאנוס ההודי, מתגעגעים בני הזולו בפרץ אדיר של חיפוש זהות לאומית והתרפקות על דקויות תרבויות המפרידות בינם לבין אחרים. קוראים למרכז – מרכז שאקה.
תוך כדי הסתכלות סולדת משיטות הטרור של שאקה מלך הזולו, ועם הסכמה שלמסעות המלחמה שלו יש השלכות על דרום אפריקה של היום – בסך הכל, הניס את הנדבלה צפונה, קבוצות קטנות וחלשות נבלעו בתוך הזולו, וקבוצות אחרות התאגדו כדי לברוח ביחד או לנסות ללחום בשאקה – נראה לי שהגיע הזמן גם להפסיק להיות מתנשאת.
אני צופה בשקט בחפירות הפוליטיות של עמותת "אלעד" בעיר דוד. אלוהים יודע מה הם עושים שם, ואני מקווה שמי שחופר באזור, יודע מה הוא עושה. המדינה בודאי לא יודעת, כי הנה, בחרה להפקיע את סמכותה מידיה לידיים פרטיות של עמותה פוליטית, שחופרת במקום שנוי במחלוקת.
בעיניי, דוד היה מלך בילתי נסבל. התככנות, החתרנות, החבירה לפלישתים כדי ליזום פלישות מציקות למי שכנראה אבותינו, המוסר הירוד, הנהנתנות ורדיפת הכבוד, החיים על החרב, לא תכונות שהייתי תולה בקלות על הדגל הלאומי שלי. על בחירת יורשו שלמה (אלף הנשים. זה שיסר את העם בשוטים, כפי שהעיד בנו המפלג רחבעם הטיפש) כתב בחיוך גדול ג'וזף הלר.
במעבר מעם נודד ומפורד לחלום המתפרק במהירות של כור ההיתוך, דוד המלך מקבל תאוצה. שמואל א, שמואל ב….. וכל הקוסמטיקה של כבוד הנביא למעללי דוד לא מכסה את האמת. מתוך כל המורשת, מעללי המלך הזה מקבלים בישראל החדשה, תאוצה. זה ביחד עם גל ה"רוחניות" והמשיחיות, ונראה לי שהקבוצה שלנו דומה יותר ויותר לזולו.
וזה זורק אותי לתחילת הסיפור. לבראשית, "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", לבחירה של כולם. של הזולו להצמד למלך החזק והרוצח, הבחירה שלנו לחפור ולחפש צידוק לקיום הלאומי שלנו במה שאולי שאריות ארכיאולוגיות למלך שדרכו כמייצג לאום בן אלפי שנים בסימן שאלה, וגם הבחירה של ההיא, לא חשוב מאיזה עדה, מכל שנות הגידול והחינוך שלה, להאדיר את הטראומה ההיא כעניין תרבותי אסטטי.
לא ברור למה להיבנות מהשפל. לא ברור אם נבנים משפל, ולמה לגרד בו, במקום להניח לחלק מהדברים למות, במקום להמית עצמנו בדקויות התרבותיות הללו. ולא, אין לי מושג מה כן לבחור, ומה כן נכון, ומה שייך לחיים ולטוב, ואין לי המלצות. עם השנים אני מנסה לדעת מה לא. גם אני עדיין טועה. מנסה לחשב מחדש ולתקן.