שלוש וחצי שנים, וחודש, עברו מהיום שגיא נפטר.
התכחשתי לגיא כל כך הרבה בתקופה הזו. חשבתי שאם אדלג על מחשבות עליו או אם אתעלה מעל הגעגוע והכאב אז אוכל לחזור לתפקד ואוכל לחזור ולחיות בין אנשים. מה שקרה בפועל זה שככל שהתרחקתי מגיא, התרחקתי מעצמי, התרחקתי מהיכולת לעמוד על איזשהי קרקע. וגיא, לא וויתר לי על הנוכחות שלו, כמו בחיים, גם אחרי שמת. אז יכולתי לזרוק את רוב החפצים שלו, את כל הבגדים התחתונים שלי, ואת מה שבחרתי לשמור כמזכרת לילדים לארוז בארגז ולסגור היטב. אבל את עלמא אור ואדר, את החברים שלו, את המשפחה שלו, לא יכולתי להעלים לשום מקום, ותאמינו לי שניסיתי.
בספר 'קח אותי אתך' אני שואלת הרבה : עד מתי? עד מתי מותר לי להניח לעצמי? בכל שלב ביקשתי מעצמי רשות רק לעוד כמה חודשים. והסכמתי. בהתחלה עם הרבה אשמה, אחר כך עם הרבה התנצלויות, ועם הזמן התחלתי להבין שאני עושה ממש טוב לעצמי. שאם בכל רגע אני בוחרת להקשיב לרצונות שלי, בלי לשפוט אותם, אז העניין שלי בחיים גובר. זה מתחיל להיות מהנה לחוות את החיים. רק אחרי שהתחלתי להנות מהבחירות שלי, פגשתי לראשונה את הכאב העצום של האובדן, את החוסר בגיא עבורי. שנתיים וחצי מהמוות שלו הצלחתי להישיר מבט לאובדן ומתוך הכרה בכאב שלי, היה לי ברור שלא צריכה להיות בי שום אשמה ושום שיפוטיות על הדרך שלי.
ואני מרחיבה את המחשבה הזו ומכלילה בה את כולנו, אף אחד לא צריך לחוש אשמה על שעשה את מה שהיה צריך לעשות, בנסיבות חייו, על מנת להבריא את עצמו. על מנת לצמוח ממשברים, מכאבים, מחוויות שהן לפעמים גדולות וטרגיות ולפעמים קטנות ומתמשכות.
ויותר מזה, למה לא לתת לעצמנו רשות מלכתחילה, לחוות את כל מה שאנחנו מרגישים שעלינו לעשות בהווה?
אני ממשיכה להניח לעצמי היום, ואני יודעת שזה כבר לא קשור למוות של גיא. אני יודעת שזה קשור אלי ולדרך בה אני רוצה לחוות את החיים. בקלות. שכל סעיף בחיים שלי יהיה נעים לי ומפרגן. אני יודעת שלפעמים זה נשמע קצת ילדותי ותמים. כל כך התרגלנו לסבול, שקשה להאמין שיש אלטרנטיבה.
במהלך החיים כפיתי על עצמי כל כך הרבה שינויים. למשל להפסיק לעשן (היום אני מעשנת באושר) הכפייה הזו רק הכניסה מעגלים של אשמה ושיפוט עצמי ולא תרמה במאום למטרה להפסיק לעשן. שהמטרה הזו אגב, לא הייתה שלי. מעין מטרה סביבתית חברתית שהוטבעה שהעישון הוא רע!! אבל ברגע שהכרתי בזה שעבורי העישון הוא כלי עזר להכיל את החיים ואת הלונה פארק הרגשי שלי, אנחנו ביחסים טובים. היום אני יודעת שמתוך ההנחה העצמית המאוד גדולה הזו, לא לכפות עלי שינויים, מגיע חלון זמן שבו מתאפשר שינוי בקלות, ללא מאמץ.
במקביל לכל ההנחה העצמית הזו, הגדרתי יעדים: לחיות חיי שפע ולהצליח להעניק לי ולילדי את כל חשקנו. לחיות בבריאות, להזין אותנו באוכל שמרגיש מפרגן ולטפל בעצמנו היטב. לאהוב ולהיות נאהבת ללא תנאי. לחיות מתוך נתינה לסביבה וקבלה אמיתית.
יש לי סבלנות, עד שכל אלו יתגשמו במלואם. כי אני יודעת שעכשיו, ברגע זה, כבר ממש נעים לי. עצם העובדה שאני מסוגלת להניח לעצמי ולהנות מחווית הווה, בלי אשמה, מפרגנת לי מאוד ומאפשרת סבלנות אין קץ לתהליכים להתרחש בתזמון הטבעי שלהם, כשהדבר בשל.
הספר נכתב כדי לתת לכם מידה של הרשאה עצמית והסכמה להניח לעצמכם, אולי רק פעם אחת, אולי רק בדבר אחד.
תוכלו לרכוש אותו פה : קח אותי אתך
מתוך שיר ערש/ נתן אלתרמן
כל רוגז וחמות וטורח
ותאוות וחרוק שן
עברו חלפו כעוברי אורח
שיעברו אני ישן
גם שאלות לשאול אין צורך
ואין תועלת אין
רוב נגינות יש וצלילים
אך שיר הערש שידענו
ושנחבא אל הכלים
רק הוא בסוף נשאר אתנו
נשאר ושר הניחו לי
הניחו לנו לכולנו
נומי דרך בא הקץ
נומה מלך בא הלץ
נומו רוח ומפרש
הירגעו תולדות פרס
שייכבו את הפנס
כן, כן, הס.