כשהייתי צעירה ולמדתי בבי"ס דתי. הייתי חשופה למקרי מוות נוראיים. נשים שהתאלמנו בגיל צעיר וילדים שנשארו בלי אבא. שמעתי את הנשים מדברות בטלוויזיה, על כך שהכל משמיים וצריך להמשיך הלאה. הדרך של הסביבה להכיל את אותן נשים היה לכתר אותן כגיבורות. כי ביננו, מי יכול להכיל כאב כזה נורא? מי יכול לנסות לדמיין עבור אדם אחר את התחושות שמגיעות עם אובדן כזה גדול?
עכשיו אני אלמנה. הילדים שלי יתומים מאבא ואפילו התראיינתי בטלוויזיה. הצטלמתי טוב. לבשתי חולצה זוהרת ואפילו כשניסו לגרום לי לבכות כשהפנו אותי להסתכל על תמונה משותפת שלי ושל גיא קצת רעדתי אבל שמרתי על הדמעות בתוך מסגרות העיניים.
כל חיי יכולתי לשאת כאב. בחרתי ללדת שתי לידות באופן טבעי למרות השעות הארוכות והכאבים העצומים שרק מלהזכיר אותם עובר בי זרם חותך לאורך הגב. אף פעם לא לקחתי כדורים לשיכוך כאבים (טוב, פעם אחת כשהיו לי כאבי מחזור וממש רציתי להיות בהופעה אחרונה של "איפה הילד" ואחרי הלידה התחלתי להנות מהם באופן סדיר). שמעתי אז בביה"ס הדתי, עשרות פעמים שאלוהים מכה את מי שיכול להתמודד.
אז אני רוצה להודיע לאלוהים, כאן ועכשיו, שלא! אף אחד לא יכול להתמודד עם הכאב הזה. עם חורים שנפערים בך עד כדי שאתה חושב שאתה עומד למות.
אני אולי יכולה לשאת את כל התוכניות שלי לחיים שהשתנו, כל התמונות והחזיונות שהיו לי לעתיד המשותף עם גיא. הספסל שרצינו לפני המיטה כדי שנוכל לחלוץ נעליים זה לצד זו. הנדנדה שתהיה לנו להזדקן בה יחד. התסריט של מה נגיד לעלמא אור יחד בפעם הראשונה שנתפוס אותה עם ג'וינט שנשתדל ממש לא לצחוק ונעביר לה איזשהו מסר איכותי. הציון הנכשל הראשון שאדר יביא הבייתה ושנחבק אותו חזק וניתן לו פרופורציות למה באמת חשוב. שנעשה לילדים שטיפת מוח עם מוזיקה ממש טובה שתנצח את כל מה שהם ישמעו אי שם בעולם הגדול. את התוכנית שלנו לברוח כשאדר יהיה בדיוק בן 18 לכמה חודשים טיול בקרוון ברחבי הולנד או סקוטלנד- את הויכוח לגביי המיקום שעוד לא הסתיים.
מה שאני לא יכולה להכיל זה שהוא לא יהיה באף אחת מהתוכניות החלופיות, שהוא לא יתכנן איתי יותר תוכניות. שהוא לא ייתן לי את החיבוק של החיים בהצלחות הגדולות שלי. שהוא לא יביט בי בעיניים עמוק ויסלח לי על כל השטויות שאעשה. הוא לא יישא את כאבי בסוף כל יום קשה ולא אדע יותר אם מה שמצחיק אותי, היה מצחיק גם אותו או שהוא היה מעקם את הפנים בחיבה גדולה שוב אומר: אני אף פעם לא אבין את סוג ההומור שלך.
טוב, אלוהים, זה כבר קרה ואני לא מאמינה בתחיית המתים (יותר נכון לא רוצה להאמין כי אני מדמיינת חבורה של אכולי גופות שקמים והולכים מוזר לעבר היישובים והערים) אז אם אפשר לבקש רק שתתן לי את הכוח לקום מהמיטה כל יום. שאם אני לא אצליח לקום יהיה שם מישהו עבור הילדים. שיהיו להם חוויות לא פחות טובות ממה שתכננתי להם ביחד עם גיא. תן בי את האומץ לעשות את כל מה שנדרש עבורי כדי לשחרר את הכאב ממני כי הוא בלתי ניתן להכלה.
אני יודעת שלאסוף שברים נשמע כמו איזשהיא השלמה. אבל אני אוספת את השברים שהדחקתי ומאמצת אותם אל גופי ונפשי כי הם שלי. מדהים שיחד עם הכאב חוזרת הנוכחות שלי, היופי שבי. הראייה חדה גם אם דרך מסך דמעות והאהבה למה שיש מתגברת.
לאתר הספר היכנסי: קח אותי אתך