יש המון דברים שמרגשים אותנו בחיים, ובכול זאת תסכימו איתי שלילדנו הייתה היכולת לעורר בנו הרגשות החזקים מכולם בימי ילדותם.
בשלב זה בחיי, שבו אני עוזרת להורי הקשישים בהתנהלות חיי היום יום, אני רואה הרבה מן המשותף עם התקופה ההיא: הדאגה המתמדת מצד אחד, ומאידך השמחה מרגעים קטנים של הצלחה קטנה, אמירת מילה טובה ברגע הנכון, או אנחת רווחה. התחושה שמתעוררת היא דומה מאוד, ואכן מאוד מוכרת.
היה לי העונג לחוות אחד מהרגעים האלה בשבוע שעבר, ערב החג השני של פסח.
אבי שהה כמה ימים בבית אחי בברצלונה. זו הייתה הפעם הראשונה שנסע לטייל ללא אמי במשך 62 שנות נישואין (מאחלת להם עוד הרבה שנים ביחד, בבריאות ובאהבה).
הנסיעה שלו הייתה מלווה בחששות רבים מצדו, שכן לא זז מצד אמי מאז שהפכה לסיעודית. בתור ה"בריא" מבין שניהם, הוא אחראי לנעשה בביתם.
אבי תמיד היה מעורב בכול ענייני הבית, הרבה לפני שזה נהפך למודרני. סידור מיטות, טיפול בכביסה ובייבוש, עריכת קניות ובישול היו חלק מההווי היומיומי שלו מאז שהיה נער. רק לאחרונה החל לשחרר הרבה מעשייתו בבית לידי המטפלת. אמנם כך בפועל, אך לא ממש במהות.
אחה"צ של ערב החג השני של פסח, הגעתי לבית הורי עמוסה בשקיות מצרכים להכנת מרק עוף וקניידלך. לאחר סיום הבישולים, ניגשתי להכין את שולחן החג.
ואז התרחש אחד הרגעים שדברתי עליהם קודם, ושקרוב לוודאי אנצור בליבי תמיד, עת שהמטפלת הגישה לי את מפת השולחן: חגיגית, נקיה ומגוהצת.
היא ספרה לי שאבי דאג לכך ערב נסיעתו לחופשה.
ליבי פעם בחוזקה ועיניי התמלאו דמעות.
אבי, אלוף המחוות הקטנות, פעל שוב.
אם היה בעולם "מוזיאון המחוות קטנות" הייתי מציעה את המפה של החג עם הסיפור הנלווה במקום תצוגה מובחר.
כי אני מאמינה גדולה, אולי אפילו מסיבות תורשתיות, בחשיבות של המחוות הקטנות.
בילדותי זכיתי למחוות קטנות רבות מאבי: הסעות יומיומיות לבית הספר, מיץ תפוזים טרי בעונה, קוביות שוקולד ליד כוס החלב.
מה הפלא שבמשך 21 שנה הסעתי את ילדיי בכול יום לבית הספר, גם כשחברותי כבר מזמן הפסיקו, ורמזו שאני מפנקת מידי? ושהכנתי אין ספור כוסות מיץ תפוזים טרי, וגם בהווה אין יום שיעבור בלי שאוכל שוקולד או שאציע לילדיי מהמלאי המשובח שלי.
בעיניי, האושר הגדול בנוי ממעשים קטנים ששפכו לתוכם המון אהבה וכוונה.
כך ראיתי בילדות, ולשמחתי הגדולה עדיין זוכה לתזכורות רבות בבית הורי, לא רחוק מביתי שלי.