מערכה הראשונה: שנות השישים באורוגואי.
בחדרי מעט צעצועים, כמו לרוב הילדים באותה תקופה: פרצ'יס, דומינו, דמקה, קלפים וכמה בובות.
את שאר הצעצועים יצרתי בעצמי:
מגרעיני דלעת מיובשים הכנתי שרשראות וצמידים.
מקרטון שחיברתי לכיסא יצרתי ראש של סוס בלונדיני, כך אוכל לרכב בדיוק כמו הקאובוי האהוב עלי מהטלוויזיה.
עם קוביות דומינו בניתי מודלים של בתים, שבו גרו משפחה, שהיו בעצם חיילים של הפרצ'יס.
מערכה השנייה: אני בצד השני של העולם, 50 שנה מאוחר יותר.
עם הידיים אני יוצרת כלים באובניים.
את הסוס הבלונדיני החלפתי בזוג אופניים, איתם אני מטיילת בארץ ובחו"ל.
את המודלים מדומינו החלפתי בתכניות אדריכלות.
הלקוחות כבר לא חיילים מפלסטיק אלא אנשים אמיתיים.
כבר למעלה מ-30 שנה זה מה שאני עושה.
עם השנים הגיעו תוספות: ניסיון, חכמה, וידע מבורך שהצטרף לארגז הכלים שלי: תורת הפנג שוואי.
גם היום, כמו בילדותי, אני עושה בול מה שאני אוהבת.
עד כה הכול נהדר.
רק שיש בעיה קטנה.
ברגע שיצאתי לעצמאות הבנתי שלא מספיק לדעת, ליצור יפה, להביא הרמוניה, להרגיע לקוחות, לכתוב ניוזלטרים שזוכים לפרגונים רבים…
צריך לשווק, והרבה!!!
וזה לא ממש הקאפ אוף תי שלי.
ביליתי שנים בנטוורקינג, לקחתי יועצת מכירות, השתתפתי בקורסים, ועדיין זה לא זורם בעורקי – וזה בלשון המעטה.
כששמעתי על בית הספר לשיווק דיגיטלי של סלונה ובנק לאומי, וראיתי את האופוריה של הבנות שהשתתפו בו, הרגשתי שאם יש מקום שיוכל לגרום לשינוי, זה זה.
כך שנרשמתי, ועוד פעם נרשמתי, ועוד פעם…
עכשיו אני כאן, בשמחה ובהתרגשות גדולה.
תודה רבה לסלונה ולבנק לאומי על ההזדמנות.
saloonaschool#
#דיגיטליות_בעסקים
#לאומי_עסקים
צילום: לוסיאנה ברסלר