"הראיון האחרון"/ אשכול נבו. 349 עמ'.
הוצאת כנרת זמורה דביר. עמודים לספרות. עורכת: הילה בלום
אמן הרגשות: הראיון האחרון של אשכול נבו.
הראיון האחרון הוא פיסת אומנות של הרגש. כישוף. בתוכו עלילה פרושה בין רבדים. וכל מה שנותר, לנו הקוראים, הוא להתמסר לתעלול ולוותר על השליטה. לכל אזור בעלילה שלא תרחרחו, תתמלאו בניחוח אותנטיות. את הריח הזה אי אפשר לזייף.
סופר במשבר אישי ומקצועי, מחליט לענות בכנות גמורה על שאלות שנשלחו אליו מקוראים. לא עוד תשובות זהירות. רק אמת כואבת. ואת המחיר הוא משלם באומץ. כל תשובה מזכה אותנו, הקוראים, בהצצה לעולם מורכב, מתעתע, שאי אפשר להינתק ממנו. הזוגיות של הסופר מתמודדת עם הוריקן רגשי, בתו הבכורה עוזבת לפנימיה בזמן שהוא סועד את החבר היחיד שלו, שגוסס מסרטן.
האינטימיות שאשכול נבו מייצר עם הקוראים היא סימן ההיכר הנפלא שלו. וכאן, אף יותר מספריו הקודמים, הוא מוליך אותנו, כמכשף, ברווח שבין מציאות ודמיון. כאלוף משחקי הפורמט, הוא ממקסם את הכשרון הזה ברזולוציות שונות. הפורמט הראשון מבניהם, מבנה הספר, שהוא ראיון אחד מחולק לשאלות ותשובות, בהשאלה מעיתונות לפרוזה. הפורמט השני, יצירתי לא פחות, נחבא בין דפי הטקסט ותוחם חלקים אחרים בכל פעם. כמו: "בדל הלשון ממתין בסבלנות לתורו לטפוף בעוד הפה נפשק ונחשק חליפות." עמ 14, שחוזר בתחילת המקטע ובסופו. ולרגע הקוראים נשארים ברורים, תחומים בין שני הקצוות של העלילה. השלישי, רשימות. שמופיע גם ב"ארבעה בתים וגעגוע". במיומנות שאופיינית רק לו, הוא מקפל עולם רגשי שלם אל תוך הרשימות שהוא עושה. כמו רשימת החפצים שמסמלים אהבה שנשחקה וזכרון בין בני זוג. והנוסטלגיה רודפת אותנו, הקוראים, כאילו זכינו בזכרונות חדשים משלנו.
הכמיהה לחברות גברית, נוכחת בספר כמו ב"משאלה אחת ימינה". השלם גדול מחלקיו. וביחד, הייאוש נעשה יותר נוח. "למרות שכבר שנים אני כותב על חבורות ומרצה על חברות כערך מרכזי בחברה הישראלית- היו לי בסך הכל שלושה חברים טובים." עמ' 39. לאורך הספר, הדמות המרכזית מחפשת חבר שאבד ומוצאת אותו מגיח בדמיונה שוב ושוב במקומות שונים והתעתוע ממכר. גם אנחנו רוצים לצאת למסע הזה בעקבות הדמויות האבודות. ולעיתים הוא מבלבל, המשחק הזה ואנחנו אבודים בתוכו.
הרגישות של הדמויות לופתת עצמות ובשר. הכנות המוחלטת של הדמות הראשית, החשיפה הכנועה מתיישבת באותם מקומות פגיעים של הלב. באחת מההרצאות שהסופר נותן, הפעם בהתנחלות, הוא מבלה את הלילה בביתה של אלמנה, אם לבנים. הקטן מבניהם מגיע למיטתו ומחבק אותו, בגעגוע עמוק לאב וממיס באוניברסליות של האהבה את הקושי והמרחק: "מעולם לא חיבקתי ילד-בן. חשבתי: ההרגשה אחרת. קשה להסביר.. אולי מהדהד את זכרון נשיאת גופך שלך כשהיית קטן." עמ' 196.
ההומור העצמי מלווה את הספר והכתיבה המודעת משחררת את הכותב ואותנו הקוראים מכובדה של המציאות: " בכל מקרה היה יוצא שכתבתי שוב על אהבה בלתי אפשרית." עמ 47, מתוודה הסופר על הקול הייחודי, המוכר שלו, בספריו.
ההתמסרות למסע הפנימי של הגיבור, ארוך ומפותל לעיתים יתר על המידה, הוא עצמו נדבך בתרגיל איבוד השליטה של הקוראים. ובקסם של הספר. זה ספר שהוא Self- reference, שיש בו התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו. כמו חלום בתוך חלום. בדיוק כמו גיבור הסיפור, גם המחבר עצמו אזר אומץ ושלח את הטקסט לעולם. בשאלות על המרחק בין פנטזיה, כמו שהיא מוגשת בסיפור לבין מציאות, נתקלתי גם ב"יער אפל" של ניקול קראוס, למשל, שבחרה לכתוב על גיבורה סופרת, ששמה ניקול ונישואיה מתפרקים. אבל ב"הראיון האחרון", הפנטזיה תשאר בעינה, מבלי המציצנות. מבלי הרצון לנקות אותה, כמו אבק, מעל הביוגרפיה. נדמה לי שזו החירות הספרותית.